כאשר שר החוץ הרוסי הציג את השאלה הרטורית לעמיתו הבריטי, “מי אתה חושב שאתה לעזאזל שתרצה לי?” הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. תשובתו של לברוב נובעת מעמדת הבסיס של המנטאליות הפוליטית הרוסית, אשר בוטאה באופן פשטני אך קולע בבדיחה מהעת הסובייטית: סטודנט לדיפלומטיה מנסח תגובה למחאה היפותטית המגיעה ממדינה אפריקאית בשל נוכחותה של צוללת גרעינית סובייטית מול חופיה. הסטודנט מנסח מכתב מעולה, אך המרצה מחסיר לו נקודות על כך שכתב “שקו לי בתחת” עם טעויות כתיב.

במובן מסוים, לברוב צודק. מי היהודי האנגלי הזה חושב שהוא, כשהוא מרשה לעצמו לחלק הערות? בדומה לצרפת, מעמדה של אנגליה כמעצמה קיים עוד רק באגדות וספרי היסטוריה. מערב אירופה מוצפת במהגרים מוסלמים, שקועה עמוק בדוקטרינה ליבראלית, מחזיקה בצבאות חסרי שיניים, ותלויה לחלוטין בגז ונפט רוסי – מי הם שירצו לרוסיה?

אין זה משנה שהכלכלה הרוסית מזכירה מאוד את זאת של ערב הסעודית – צמיחתה תלויה לחלוטין בנפט ומשאבים טבעיים אחרים. הברברים הנחשלים כבשו את רומא.

אין זה משנה כלל שתקציב הביטחון של רוסיה מהווה רק כשני אחוז מההוצאה המקבילה בארה”ב, וכי הצבא הרוסי לא ראה שדרוגים ושכלולים מזה שנים. אמינותו של האיום הרוסי מסתמך על מלאי הנשק הגרעיני, בו רוסיה לא תהסס להשתמש במקרה הצורך.

אין זה קריטי שבעלות בריתה של רוסיה הן מדינות עניות. הן מפצות על עוני בקיצוניות, ובמחסור בנשק – בנכונות להשתמש במה שיש.

בעבור העולם המערבי ההססן, נחישותה של רוסיה היא טקטיקה ניצחת. נאט”ו יכול להתפשט לאן שירצה, אך מדינה כמו וונצואלה הינה בת ברית מוצלחת בהרבה בעיניה של רוסיה מאשר כל מדינות מזרח אירופה יחדיו – בעיני ארה”ב. פולין, צ’כיה או אוקראינה יעשו הכל על מנת שלא להכעיס את הענק הרוסי, אך וונצואלה הסכימה לשמש כבסיס נחיתה למפציצים גרעיניים רוסים, וגירשה את השגריר האמריקאי ללא היסוס. עם בעלות ברית כמו סוריה, ונצואלה ואיראן, רוסיה תנצח בכל עימות דיפלומטי עם המערב מהסיבה הפשוטה שמהערב מפחד מאסקלציה שתגבה חיי אדם.

חשוב מכך, רוסיה יכולה להצליח בחיזוריה אחר סין. לעולם אין לדעת אם מדינה הנשלטת בידי מיעוט בירוקראטי קומוניסטי, אשר עד היום בחרה בהתעצמות כלכלית על חשבון המערב, תזנח זאת לטובת התעצמות צבאית לצד רוסיה.

האליטה הרוסית מהקג”ב למדה את הלקח ממרוץ החימוש, וכעת משתמשת בידע הנרכש נגד ארה”ב. מהלכים פעוטים מצד רוסיה גוררים את ארה”ב להגיב בהוצאות של מיליארדי דולרים של כספי סיוע לאוקראינה וגאוריגיה. רוסיה קונה את בעלות בריתה בזול, בתמיכה דיפלומטית למשטרים סוררים ועסקאות נשק רווחיות. ארה”ב קונה את בנות בריתה בכסף, אך וסל לעולם יבוז לאדון חלש אשר אינו מסוגל לשלם. ארה”ב גם נוטה לעיתים קרובות להתנכר לבעלות בריתה בשל נפנופה במוסר. רוסיה תומכת בחברותיה ללא שיטור או דרישות. לדוגמא, ארה”ב התנכרה מבת בריתה הקרובה, דרום אפריקה, בשל מדיניות האפרטהייד, למרות שזאת הייתה חוקית לחלוטין (השחורים בדרום אפריקה קיבלו מדינה עצמאית משלהם, הבנטוסטן). אין זה יעלה על הדעת שרוסיה תתנכר לבת ברית עקב סוגיה גזענית או אתנית.

רוסיה חסכנית בכל הנוגע להוצאות צבאיות. היא מסתמכת בעיקר על נקודות יחסי הציבור בהן היא זוכה כתוצאה מעימותים בהיקף קטן: טיסות מעל אירופה במפציצים גרעיניים, מכירת נשק למשטרים סוררים, ופיתוח כלי נשק עתידניים שלעולם לא יזכו לייצור המוני. מנגד, הופעותיה של ארה”ב עולות המון כסף, כגון המערכות בעיראק ואפגניסטן. על אף העובדה שרוסיה נמצאת במתקפה דיפלומטית, היא מצליחה לשמר מאזן חיובי בתקציבה, בעוד שארה”ב מצויה בגרעון עמוק.

ההיעדר ביעד פוליטי ברור מכשיל את ארה”ב. מדוע לכפות סנקציות על איראן במקום לשתף פעולה עם המדינה העשירה בנפט? הגרעין האיראני הוא בעיה ישראלית, לא אמריקאית. המלחמה בעיראק ואפגניסטן עולות לארה”ב מיליארדים – ללא כל תכלית. המיליארדים שארה”ב מבזבזת על מצריים והפלסטינים לא מועילים לה כלל. מי שנוקט במוסר כקו מנחה למדיניות חוץ, בוגד בעמו בתהליך. ממשלה נבחרת על מנת לקדם את האינטרסים של קהל בחוריה, לא על מנת להגשים את שאיפותיהם המוסריות של עמים רחוקים על חשבון משלם המיסים.

הדבר החשוב ביותר שיש להבין על ממסד הקג”ב הוא השמרנות הטבועה בו. הדוקטרינות החדשות הינן זרות לחלוטין לאליטת הביטחון של רוסיה. הם בנו את המדינה מחדש לאחר התמוטטותה הכלכלית של עידן ילצין, הלאימו את תעשיית הנפט, וכעת הם שולטים במאזן ללא כל תוכנית כלכלית אורכת טווח משלהם. בדומה, הם הביאו את עידן הפיאודליות ששרר לאחר נפילת ברית המועצות לקיצו, ריכזו את הכוח לעצמם, אך אין להם מושג איך להמשיך הלאה. בדומה לכל מדינה אחרת, הרוסים מעוניינים קודם כל בשפע, ורק אחר כך בחופש. שתי המטרות הללו מצביעות על כך שמשתלם לרוסיה להפוך לבת ברית של המערב, אך בד בבד הן חותרות תחת המערכת הפוליטית-כלכלית המסורתית של רוסיה. הממסד המסורתי טרוד לא רק בעובדה שהוא הולך ונעלם מהעולם, אלא גם בעובדה שהכלכלה הרוסית אינה מצליחה לשקם את עצמה על מנת להתחרות במערב.

לארה”ב לקח 200 שנה להפוך לכלכלה החזקה בעולם. המצב ברוסיה גרוע בהרבה. ארה”ב נהנתה מיתרון של היעדר שלטון חוק בשנות צמיחתה הראשונות. שחיטות רחבת היקף אומנם הייתה נפוצה בארה”ב של המאה ה-19 כמעט כמו ברוסיה של היום, אך אנשים שלקחו את החוק לידיים, עיתונאים אמיצים, וועדי עובדים ואספסופיים כועסים הצליחו להבהיר לפוליטיקאים שהשחיתות לא משתלמת. ברוסיה, מדינת משטרה טוטליטארית אפילו תחת שלטונו של ילצין, מדכאת במהרה כל התקוממות אזרחית, ובכך סוללת את הדרך לשחיטות. על כן, סביר כי כלכלתה של רוסיה תצעד בכיוון של ניגריה יותר מאשר בכיוונה של ארה”ב.

לממסד הביטחוני ברוסיה אין מדיניות מוצקה, אך הוא בוחן ללא הרף את תגובת המערב לפעולותיו השונות. עד כה, יש לרוסיה סיבה להרגיש מעודדת: המערב אינו מביע נכונות להתחיל במלחמה קרה נוספת. בעוד שרווחי עתק ממחירי הנפט זורמים לכיסה של רוסיה, האוכלוסייה נותרת מרוצה ותומכת בממשל בהגשמת יעדים פוליטיים. המטרה היחידה הברורה על סדר היום היא רוסיה חזקה, מעין חצי אימפריה. אימפריה חייבת אויב, ועדיף אחד לא מסוכן. על כן רוסיה בחרה במערב. ממסד הקג”ב לא יתקוף את ארה”ב. עימותים שוליים ישיגו את אותה המטרה. על כן רוסיה שבה לאותה המדיניות הסובייטית הנושנה של הצתת כמה שיותר שריפות קטנות ברחבי העולם, ועדיף שזה יהיה כמה שיותר בזול. היא מתנגדת לסנקציות נגד איראן, מספקת נשק לסוריה, מקיימת יחסים דיפלומטיים עם חמאס וחיזבאללה, מעודדת את וונצואלה ומחזרת אחרי סין – הכל על מנת להקשות על המערב ולקבוע נוכחות. ליבוי צרות מזכה את המצית בתואר מיידי של אישיות חשובה ובולטת.

בתיאוריה, היה זה קל מאוד לעצור את רוסיה. יש להבהיר ללקוחותיה ששיתוף פעולה עם רוסיה פשוט אינו משתלם. סוריה מקדמת בברכה את הכוחות הרוסים לשטחה? הקפיאו את כל חשבונותיה הדולריים. ונצואלה מארחת מפציצים גרעיניים רוסים? הפסיקו לרכוש נפט ממנה. חיילים רוסים חדרו לגאורגיה? ספקו לגאוריה טילים נגד טנקים. רוסיה מתערבת בפוליטיקה הפנימית באוקראינה? (בשונה מהאמריקאים?) תמכו בארגוני אופוזיציה בתוך רוסיה. רוסיה רוקמת ברית עם גרמניה? עודדו רוחות אנטי רוסיות והזכירו לעם הגרמני את מדיניות האונס שהנהיגו הסובייטים במלחמת בעולם השנייה, ואת סיפוח קוניגסברג. אפס סובלנות לכל התפשטות רוסית. כל הססנות מצד המערב בכל חזית שלא תהיה תכשיל את המאמץ להבהיר לרוסים שמלחמה קרה נוספת אינה מתקבלת על הדעת. זה חיוני להדוף מייד כל ניסיון רוסי להקים חזית נוספת, ולמנוע מהממשלה הרוסית כל יתרון ביחסי ציבור. מדיניות שכזאת דורשת מנהיג מבריק, ולכן איננה מציאותית כלל.

מעבר לכך, שלא ניתן לעצור את ההתעצמות הדיפלומטית של רוסיה. מערב אירופה אינה מסוגלת לסרב לנפט וגז מאיראן ורוסיה. ארה”ב אינה מסוגלת להגן על גאורגיה עם צבאה. גרמניה וצרפת נוטרות טינה לארה”ב עוד מימים עברו, ובוחרות ברוסיה על פניה. מגמה זו אומנם פחות ניכרת תחת הנהגתו של סרקוזי, אך תחת מנהיג פחות פרו אמריקאי היא תתבטא ללא היסוס. העולם שב לסורו – רוסיה, גרמניה וצרפת מול בריטניה וארה”ב. בהתחשב במספר המוסלמים באנגליה, מי יודע אם גם זו לא תערוק לצד הרוסי.

ההתפשטות הרוסית היא האויב הגדול ביותר של עצמה. לא ניתן ללבות שנאה לנצח. העם הרוסי יתרגל למדיניות ההיסטריה האנטי אמריקאית, אנטי גאורגיאנית, אנטי אוקראינית, ואנטי כולם. התקשורת הרוסית המצויה תחת שליטה ממשלתית פנתה לטקטיקה פשוטה לגיוס דעת הקהל: הם משתמשים בשיטת התעמולה הסובייטית המוכרת של גידוף היריב ללא הרף. אך טמונה בכך בעיה: הרוסים יודעים היטב אודות פשיטת רגלו המוחלטת של מנגנון התעמולה הסובייטי. הרוסים עתידים להפוך אדישים לתעמולה הבוטה. בנקודה זו, הממשלה הרוסית תזדקק למלחמה בה הניצחון מובטח – מה שיהיה תלוי ביכולתה הצבאית והכלכלית נכון לאותו הזמן. רק במקרה של מלחמה המסתיימת בתבוסה, תוכל החברה ברוסיה להתבונן פנימה על עצמה ולהתנער מהמדיניות הנכפית של הקג”ב.

ירידה ניכרת במחירי הנפט יכולה אף היא לערער את השלטון ברוסיה ולמנף שינוי אמיתי במדינה. ללא ההכנסות מנפט וגז, רוסיה לא תוכל עוד לקיים את צבאה, ואת הוצאות הממשל השונות. על כן, לרוסיה יש אינטרס אדיר בליבוי הסכסוך עם איראן, וערעור היציבות במזרח התיכון בכלל – זאת מעבר להנאה הצרופה שרוסיה מפיקה מהכשלת המאמצים האמריקאים באזור. בעומדה בפני קשיים כלכליים, רוסיה עלולה להתנהג באופן שאינו ניתן לחיזוי: ייתכן והיא תבחר לשמוע בקולם של אלה המבקשים רפורמה שתוביל לשפע מערבי, או שמא תבלע את כבודה ותבקש סיוע מארה”ב – או במקרה שכל תקווה תאבד – ישמעו בקולם של אלה שמבטיחים שוויון כלכלי מלא, גם אם זה אומר שכולם עניים.

אך עד אז, ברוכים הבאים לסבב השני של המלחמה הקרה.