לפני שנה ממשלת ישראל גירשה יהודים מגוש-קטיף – נווה-מדבר שהיהודים בנו בדם ויזע, נווה מדבר שהפריח את השממה. יהודי גוש-קטיף פיתחו את עסקיהם על ידי תרומות והשקעות פרטיות, היוו נתח ניכר מתוצר הלאומי והייצוא, ושילמו מיסים משמעותיים למדינה. צה”ל לא הגן על תושבי גוש-קטיף, הוא הגן על עצמו. בהתחנפותם למערב ולערבים שרון וחבורתו לא רק נטשו את עזה אלא גם הוציאו בכוח את תושבי גוש-קטיף מביתם. התוצאה שמפניה הזהירו כל המומחים, וזו שאכן התגשמה הייתה שהטרור הערבי רק התגבר. הערבים חשו בחולשת ישראל והחלו להפציץ אותה באלפי טילים.
מבחינת יחסי-ציבור המערכה על גוש-קטיף הייתה אסון. אפשר היה לערוך אותה במתכונת המערכה בעד דרפור בדגש על ברברים התוקפים את המתנחלים החרוצים השלווים או כמאבק של השלטון המושחת כנגד האזרחים אוהבי המולדת. במקום זאת תומכי גוש-קטיף ערבבו את שתי הגישות המנוגדות: גם קריאה לעזרה וגם לחץ פוליטי על הממשלה.
כל האחת מהשיטות הייתה יכולה להצליח. עשרות אלפי מפגינים יכלו לכבוש את הכנסת להכריח את הממשלה לקבל את דרישותיהם. הכוח מעורר כבוד והציבור היה מעדיף לראות את המתנחלים החזקים במקום את דורשי השלום. התקשורת ציירה את המתנחלים כאלימים והפער עם המציאות התברר כבלתי מובן. הפחד התחלף ברחמים, ורק מעטים תמכו באנשי הגוש. אנשים תומכים במאבקים מציאותיים ולא במאבקי סרק. המתנחלים היו צריכים להציג את עצמם ככוח שביכולתו לשנות את מדיניות של השלטון.
מצד שני, המתנחלים יכלו להציג את עצמם כחלוצים מפריחי השממה שמשוועים לעזרה. תומכי גוש-קטיף היו צריכים להפיץ את התמונות היפות של ההתנחלויות ולספק מידע מהימן על תרומתן הכלכלית למדינה. אם לא הצליחו בזה והמון אנשים סברו שהמתנחלים באמת זקוקים להגנה משמעותית של צה”ל, שהמתנחלים קיבלו את בתיהם בחינם ושאינם משלמים מיסים.
פנים אל פנים, מדלת אל דלת הייתה יכולה להיות שיטה יעילה אך היא יכולה להביא גם לתוצאה הפוכה. כנראה שישראלים רבים לא אהבו אנשים אינטרסנטיים דתיים שידפקו על דלתותיהם. מבצע הענק מדלת אל דלת נכשל.
לאנשי ההסברה היו דרושים ניתוחי נתונים מדויקים ולא כרזות המרגשות בעיקר את מפיציהן. הסיסמה “יהודי לא מגרש יהודי” הייתה כה משעשעת ולא אמיתית עד כדי כך שכשלון המערכה היה צפוי. עורכי המערכה היו צריכים להנמיך את הקונטקסט הדתי-האמוני של ההפגנות. אולי אפשר היה לוותר על התפילות הפומביות לפרק זמן קצר ולהחליף את הכיפות למצחיות-בייסבול בעת ביקורי-בית. במקום זה המפגינים הצטיירו כקהילה דתית ובכך הפסידו את תמיכתם של החילונים.
כל שיטה יכולה להצליח, כאמור, אם מבצעים אותה בנחישות. אם המתנחלים לא היו מוכנים להאפיל על דתיותם הם היו צריכים להתנהג כפי שהציבור מצפה מאנשי אמונה להתנהג. אפשר היה לנקוט במעשי הקרבה – עד כדי הצתה עצמית – הרי האמונה מצדיקה מסירות נפש.
אלפי שנים של חיים חסרי תקווה לימדו את היהודים להשליך את יהבם ברחמי העולם. בגולה רק בתי הדינים של הגויים היו מוסמכים להטיל עונש-מוות אך היהודים היו משוללי הזכות לדון למיתה על פי התורה. כדי לשמור על תדמיתם, הרבנים פיתחו מערכת פסיקות הלכתיות אשר הפכה את דין-המוות לבלתי אפשרי. כך הם גם עודדו את הפסיקה הרחמנית והפשרנית. הגישה הזאת מנוגדת לרוח התורה הדורשת ביעור מידי והחלטי של הרע מקרב הציבור. את פושעי ישראל והבוגדים צריך להעניש בכל חומרת הדין ולא על ידי הצהרות סרק “יהודים לא הורגים יהודים”. הורגים ועוד איך! יהודי מומר היה מטרה הראשונה של המכבים, סנהדרין הטיל עונשי מלקות ועונשי מוות על כופרים. הסירוב להעניש את פושעים משחק לידי הפושעים. מגני גוש-קטיף בחרו בפחדנות לא לירות במגרשיהם הבוגדים. הממשלה פינתה את גוש-קטיף כי לא הייתה התנגדות ראויה. הערבים נלחמים על אדמותיהם ומבצעים של צה”ל נתקלים בקרבות-רחוב. אנשי גוש-קטיף יכלו להלחם בעד כל בית ובית. שני הצדדים היו סופגים אבידות ויהודים היו יורים ביהודים, אך זה לא משהו יוצא דופן: פיצוץ “קינג דוד” על ידי האצ”ל גרם ליותר אבידות בקרב יהודים מאשר לבריטים, בן-גוריון ורבין רצחו יהודים ב”אלטלנה”. עמדה נוקשה נגד תוכניות הממשלה בגוש-קטיף הייתה יכולה למנוע את ביצועה. הממשלה רגישה לדעתה של התקשורת ולא הייתה משתמשת נגד מתנגדיה בגוש-קטיף בתותחים או בסיירות, במיוחד כשחלק ניכר מחיילי הסיירות הם מתנחלים. אם המתנגדים היו גורמים להתנגשות הממשלה הייתה נסוגה ומספר הקרבנות היה נמוך. לאנשים יש זכות להגן על ביתם. במקום זה המתנחלים הלכו כעדר להפגנות.
זו פוליטיקה הרת אסון. במתקפות הטרור שמחמת רפיונה ישראל מאתגרת את אויביה נפלו יותר יהודים מאשר עלולים היו ליפול בהתנגדות לגירוש גוש-קטיף. עוד יותר יהודים יהיו קרבנות האנטישמיות הגואה על רקע חולשתה שהתגלתה בפרשת גוש-קטיף. במקום להתעלם מהניסיון ולהשלות את הציבור באידיאליסטיות מוסרית, יהודים ישרים היו צריכים לגרום לצמצום הקרבנות על ידי ההתנגדות חריפה לממשלה. התסריט מוכר מהמהפכות הקודמות: לגרום לתסיסה בתוך הצבא האוהד ברובו את המתנגדים, ולחסל מספר דמויות מפתח. מוצדק היה להעניש את ניסו שחם המהולל, שנתן פקודה לפגוע באנשי גוש-קטיף בכפר-מימון. מאה או מאות מקרים של סירוב פקודה היו גורמים לתסיסה בתוך הצבא, וגורמים לסירוב המוני. הרי הסקרים העידו שמחצית מהצעירים בישראל התנגדו לנסיגה מגוש-קטיף. אם מחצית מהצבא היה מסרב, החצי השני, השמאלני, לא היה מסוגל לתפקד. שימוש בצבא כנגד אזרחי מדינה הוא מעשה לא חוקי בעליל ומשפטנים בשירות המתנגדים היו יכולים לשכנע את החיילים בזאת.
תעמולה בקרב צה”ל שחייליו שמבקרים תדיר בבית היא משימה לא קשה. ברם לגרום לתסיסה רצינית לוקח זמן ואנשי גוש-קטיף בזבזו אותו, וניסיונות ההדברות עם חיילים בודדים בכפר מימון היו מאוחרים מדי, חסרי משמעות. ממשלת ישראל גירשה יהודי גוש-קטיף במקום לגרש את ערביי הגליל כי הסנובים האלה עובדים בשירות אדוניהם מהמערב. הם לא היו מעוניינים בפרשת הערבים המסכנים בתקשורת והיו צריכים להפגין התנגדות להשפעה דתית, אפילו יהודית. לכן עריכת הפגנות מחאה בישראל הייתה בלתי יעילה – שרון וחבורתו התעלמו מהם במפגיע. אולי אם המתנחלים היו יותר יעילים הם היו לארגן הפגנות בארה”ב כי שם אין צנזורה על הסיסמאות. המפגינים היו יכולים לחסום רחובות בוושינגטון – דבר בלתי אפשרי בארץ בגלל המשטרה. ארה”ב מימנה את הגירוש מגוש-קטיף והפגנות בשטחה היו מוצדקות פוליטית. יהודי ארה”ב לא פחות דתיים אך המדיה האמריקנית יותר חופשית.
המתנחלים טעו במתן אמון לחוגי הרבנים הממוסדים. הרבי אמר מפורשות שאסור למסור את שטחי ישראל אך חסידיו למעשה נמצאו לצדה של הממשלה. כהשמשטרה תלשה את נחיריו של המפגין הרבנים המשיכו להטיף להתנגדות לא אלימה. הרבנים היהירים הרבו לערוך קמפיינים עצמאיים במקום להיעזר במומחי יחסי-ציבור. התוצאות היו לא רק פגומות אלא לפעמים הפוכות. יחסי –ציבור שמתוכננים בחובבניות עלולים לעורר בחילה בציבור.
אי-ציות לרבנים היה יכול לפגוע כלכלית כי תומכי גוש-קטיף תלויים בתרומות. ברם הם יכלו להסתדר גם ללא תקציבים גדולים. כהשמשטרה עצרה את האוטובוסים השכורים אנשים הסתננו לגוש-קטיף ברכבים הפרטיים, כולם עם מלאי מים ומזון. אפשר היה לגייס תרומות מהציבור בארץ, כפי שעשו בעת המבצע “מאמין – נוטע!”
אנו מאשימים את ממשלת ישראל בהריסת גוש-קטיף. אך עלינו להאשים גם את עצמנו.