החוק הבינלאומי בדבר הטיפול הנדרש מכובש בצרכיה של אוכלוסיה כבושה הינו מוטל בספק. אפילו בהיסטוריה המודרנית, בעלות הברית לא סיפקו מים לגרמנים בשטחים שנכבשו, אלא השאירו מטלה זו לאוכלוסיה. על פי תיאורית המלחמה המוסרית, על כוח כובש להימנע מדיכוי ורצח אזרחים, אך מעבר לכך הוא אינו מחויב לסייע לאוכלוסיה. הסיבה לכך, היא שדרישה מסוג הינה גבוהה באופן בלתי מציאותי בעבור כל כוח “כובש” או “משחרר” בעת מלחמה. הדרישה ליחס הולם ואדיב כלפי אוכלוסייה כנועה הינה שונה מאוד מהדרישה המעשית לדאוג לצרכים יומיומיים. ע”פ החוק הבינלאומי, האוכלוסיות היחידות אשר רשאיות מבחינה מוסרית לבוא בדרישה מסוג זה הן אוכלוסיות כלואות, ושבויי מלחמה, וגם במקרים אלה הוכיחה ההיסטוריה שהציות לחוק זה היה רעוע ביותר. לאחר הכניעה רשאית האוכלוסייה הכבושה להמשיך בניהול חיי היומיום.

אך במקרה של עזה, מעולם לא התקבלה כניעה. המפלגה השולט בעזה, אשר נבחרה כחוק – חמאס – דוחה כל הפסקת אש, והעוינות היומית המשוגרת מעזה מבהירה כשמש שאין לאוכלוסייה כל כוונהומית המשוגרת מעזה מבהירה כשמש שאין לאוכלוסייה כל כוונה להיכנע. להיפך, חמאס לעולם אל מחמיץ הזדמנות להפגין עוינות כלפי ישראל.

מצריים לא מספקת מים וחשמל לעזה, אפילו שמדובר באוכלוסיה ערבית שכנה.

עזה יכולה להסתדר גם ללא מים מישראל – מצרך שגם ככה הולך ונהיה נדיר באזורנו. כה נדיר, שלאחורה הוטלו תקנות מים חדשות אשר מקציבות את כמויות ההשקיה בחקלאות ובפארקים ציבוריים בישראל. נכון שהגבלת אספקת המים לקיבוצים, יקיריהם של השמאל, אשר כיום עומדת ללא מכסה, הייתה מסייעת מאוד לבעיית המים בישראל – אך קיצוץ מכסת המים ליהודים רעים צריכה לבוא רק לאחר הפסקתה המוחלטת לאויביה המוצהרים של ישראל. מדוע שהערבים לא יקימו מפעלים להתפלת מי ים כפי שהיהודים עושים?

אין שום סיבה מוסרית או חוקית שמצריכה מישראל לספק מים וחשמל לעזה.