בכל עת במהלך ההיסטוריה בה הפנו היהודים את גבם למצוות, ה’ העניש אותם. אויבים פלשו לארצנו בעת העתיקה, ולגטאותינו בגלות. בימינו, התבוללותם של היהודים בתרבות הנהליסטית הסובבת מקבילה לעבודה הזרה של שנים עברו. השואה מוכיחה שה’ רואה את ההתבוללות בנהילזים באותה החומרה כמו עבודה זרה.

לא כל היהודים שנספו בשואה היו נהיליסטים מתבוללים, אך הרוב המכריע אכן היה. כמו בכל אומה, היהודים נשפטים כגוף אחד, בו כל פרט ערב לרעהו. הרבנים שנכשלו בשמירה על קהילתם, נספו יחד עם עמיתיהם המתבוללים.

אין צדק אינדיבידואלי ברמה הלאומית. היהודים רצחו את ילדי העמלק שלא הרעו לאיש, ואת זקניהם שלא יכלו להרע עוד לאיש. הפגזות ישראליות הרגו איכרים בלבנון ובעזה. אין בריחה מכך. אנו ואויבינו כאחד נשפטים ברמה הלאומית ללא כל התחשבות באינדיבידואל. על כן נספו גם צדיקים בשואה.

אם הגרמנים לא היו אלא כלי ביצוע בידי ה’, מי אנו שנשפוט אותם? אנו לא. ה’ כבר העניש את הגרמנים על רדיפתם את היהודים בעבר בכך שהפך אותם לכלי הביצוע בידיו. ה’ העניש אותם בכך שקבע מראש את מעשיהם. העונש התבטא בהוצאתם להורג של המרצחים הגרמנים, ובהחרבת עיירותיהם מהאוויר. בדומה, העניש ה’ את פרעה על דיכוי היהודים בכך שעזב את ליבו. המגיפות היו השלכה ישירה של העונש. בהקבלה מודרנית, רוצח לא מוענש בהנפה באוויר. הוא מוענש על מעשיו, מה שמוביל לגזר דין, מה שמוביל לתלייתו המובילה להנפתו באוויר.