הרבה ימנים דתיים התחילו את דרכם כחילונים גמורים. אני לא מדבר על יהודי רוסיה שיש להם נטייה משורשת לחיות למען מטרה נעלה. אלה הגיעו כקומוניסטים נלהבים, ורבים מהם הפכו ל-דתיים נלהבים.
פטריוטים יהודים מחפשים קרקע מוצקה לאמונותיהם, בדומה לאברהם שטרן, שאימץ את היהדות לחיקו. אלה מהם שלא עושים כך, נותרים עם בסיס מאוד רעוע, בדומה לילדיו של הרצל, בן גוריון וז’בוטינסקי, שכולם התבוללו.

בני אדם מונעים מצורך טבעי לחפש משמעות. החיפוש מוביל לאמונה, והאמונה יוצרת חברה. הקומוניסטים הפגאניים מתו בעבור אליליהם, בעיקר בעבור סטאלין. הפגאנים ברומא העתיקו לחמו למען כסף. זה לא קל לשכנע יהודים להילחם למען מסורת מפוארת או מורשת תרבותית. כיום, כשנראה שעידן מלחמות הקיום הסתיים ב73′, הפכה מטלת שכנועם של היהודים שיסכימו לעוד מבצעים צבאיים, לדבר קשה מאוד. היהודים צריכים סיבה טובה להישאר בישראל, שכיום איננה יותר מארה”ב קטנה הדוברת עברית, על מנת שלא יהגרו באמת לארה”ב. רק ה-דת יכולה לספק לשאלה זו מענה.

הרבה פטריוטים הפכו ליהודים דתיים כי הם הגיעו למסקנה שהדת הינה הדרך הטובה ביותר, ואולי היחידה, להצדיק את דעותיהם. הלאומנים דורשים להמשיך להיאחז בירושלים ובגדה המערבית, אך מדוע? חשיבותה היחידה של הגדה היא דתית. הטיעון הצבאי מאבד רלוונטיות מיום ליום עם קדמת הטכנולוגיה. כיום בעידן הטילים המשוכללים יותר ופחות, עוד מספר קילומטרים הם לא מה שיציל אותנו. אבל ה-דת היהודית היא הדרך הישירה ביותר לפתרון כל התלבטויותינו הפוליטיות: במקום הרטוריקה המתנצלת של “זכות קיומה של ישראל לאחר השואה”, מספיק יהיה לומר שה’ נתן לנו את הארץ וציווה עלינו לכבושה עם שובנו מהגלות (ספר דברים, פרק ל’).

בעת העתיקה, חי שודד בשם יפתח. יפתח נולד לאם פילגש ואב יהודי, ובמהרה ברח מביתו והקים כנופיה שזכתה להצלחה רבה. יום אחד, הציבו בני עמון אולטימאטום לשבט גלעד – משפחתו של יפתח: החזירו לנו את אדמתנו הכבושה תמורת שלום – או שנכריז על מלחמה. בדיוק כמו היום. יפתח הציע שלל טיעונים פוליטיים בעד החזקת הארץ, ביניהם חוק ההתיישנות. אך בהבינו את חולשת הטיעון, הכריז יפתח חד משמעית: האדמה אשר ניתנה לנו בידי ה’, תישאר שלנו. לא כי כבשנו אותה בכוח הזרוע, אלא כי ה’ נתן לנו אותה. הלוגיקה הייתה, שחזקתנו אינה נובעת מכוח, כי אם מצביון המרות העליונה. יפתח יצא ל-מלחמה וניצח. כך גם היום: בין אם הגדה המערבית משוחררת או כבושה, סוגיית זכויותיהם של היהודים על הקרקע פתוחה לדיון משפטי. אם ה’ נתן את הגדה ל-עם ישראל ב1967, אז הדיון סגור.

ה-דת מקבעת את הזהות היהודית יותר מכל דבר אחר. גם ילדיהם של מנהיגי התנועות הציוניות ביותר התבוללו כולם, אך נכדיהם של יהודים נותרים יהודים. אולי היו כמה שהשתכנעו מהניסים שה’ ביצע בעבור עמו: ישועה מהשואה, הימלטות משואה שנייה בברית המועצות ב 1953, הצבעת האו”ם בעד ישראל, הניצחונות הצבאיים שבאו לאחר מכן, סירובו של ערפאת להסכים לקבל את ירושלים מברק, וכו…

באופן אישי, אני השתכנעתי באמיתותה של ה-דת הרבה בזכות הניסים, הקסמים, ומעשי הכשפים שנחשפתי אליהם במהלך חיי עקב ענייני בתורת הנסתר. מוחות רציונאליים מגיעים ליהדות בזכות למידה נכונה של השפה העברית. מדובר בשפה מלאכותית אשר עוצבה באופן מודע, ולא התפתחה עם האבולוציה כשאר שפות העולם. ניתן לראות זאת בדקדוקה המתמטי, באותיות השורש, ועניינים טכניים אחרים. יהיה מפוקפק לחשוב שבלשן מבריק התעורר במערתו לפני כארבעת אלפים שנה ותכנן שפה כה מורכבת מכלום. בדברי אני מתכוון לעברית המקראית, לא לעברית המודרנית העברית המלומדת כיום בבתי הספר. זאת אינה יותר סלנג נלוז.

התורה פורסת לנו תיאוריה מוסרית ופוליטית ברורה מאוד. למדתי רבות אודות הפילוסופיה פוליטית ודתות אחרות, ואף אחד מהם לא מתקרב לתורה בעומקו ובבהירותו. אני מכיר עורכים רבים, והתורה אינה תוצר של עריכה. התורה היא בינה עמוקה ומדוקדקת, בה אמרות נבדלות לחלוטין מחזקות אחת את השנייה במקום לסתור. התורה אינה תוצר של ידי אדם.

מעבר לכל יש את הטיעון ההגיוני של פסקל: תחיו בהנחה שאלוהים קיים, כי במידה והוא לא, לא הפסדתם דבר.