עזה

ישראל יכולה לנצל את החוק הבינלאומי לטובתה בעזה. ע”פ הסכמי ועידת ג’נבה, על אזרחים להיות מוגנים מהתקפה רק במידה והם מצייתים לחוקי הכניעה. במידה והם לא, המתקיף מחויב לנסות ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע, אך לא מעבר. אם טריטוריה מסוימת נכנעה במקור, אך לאחר מכן חידש ארגון גרילה מקומי את הלחימה משטחה, הכניעה אינה תקפה עוד, ומצב המלחמה מוכרז בשנית. כיוצא בזאת, מותר לצבא לפגוע בתושבים אם יש בכך צורך צבאי.

בווייטנאם, תמכה אוכלוסייה שלמה בלוחמת הגרילה כנגד ארצות הברית, ועל כן היה הצבא האמריקני רשאי מבחינה חוקית לתקוף כפרים תוך התחשבות מועטה, אם בכלל, בצמצום מספר הנפגעים. היו מקרים בהם רוכזו אזרחים ווייטנאמים במחנות ריכוז לצורך העתקת מגוריהם לפני התקיפה, היו מקרים בהם עלוני אזהרה הוצנחו מהאוויר כדי להתריע לתושבים שינוסו, אך ברוב המקרים לא הייתה כל אזהרה. מה שהתרחש לאחר מכן היה גם הוא חוקי לחלוטין – חיילי הווייטקונג היורים על חיילי צבא ארה”ב מתוך כפריהם, ידעו שבכך הם הופכים את הכפר למטרה לגיטימית, ולמעשה עצם ירייתם באוויר שימשה אזהרה לתושבים לנוס על חייהם.

המצב בעיראק שונה. כאשר פחות משני אחוז מהאוכלוסייה מצביעים למפלגות הסוניות והשיעיות המזוהות עם ארגוני הטרור, ניתן לטעון בבטחה שאוכלוסייתה של עיראק מצייתת להסכם הכניעה. כתוצאה מכך, מחויבים האמריקאים להילחם בארגוני הטרור בקרבות קרקע עירוניים בלבד, במקום לקרוא למתקפה אווירית.

עזה

ישראל נתפסת בתור כובשת של רצועת עזה, עקב שליטתה במעברי הגבול. טיעון זה הינו מפוקפק, בגלל שהוא חוקי לחלוטין. כל מדינה שולטת על מעברי הגבול שלה. ישראל לוקחת את זה צעד אחד קדימה וגם משליטה את מרותה על מעבר רפיח עם מצריים. אולם בפועל מצריים שולטת על הגבול ברפיח. מבחינה טכנית, ישראל שולטת בגבולה עם עזה, מצריים שולטת בגבולה עם עזה, וכיוצא בזאת – עזה איננה שטח כבוש, אלא מדינה ריבונית המוקפת מכל צדדיה במדינות עוינות שסוגרות מולה את הגבול. סגירת גבול מהווה פעולה עוינת, ועילה למלחמה, (אחד הגורמים למלחמת ששת הימים היה סגירתה של מצריים את מיצרי טיראן) אך היא לא הופכת את ישראל לכובש. ללא כיבוש, תושבי עזה אינם יכולים לדרוש מישראל שתספק להם מים, חשמל, או כל שירות הומניטארי אחר.

המצב של ישראל בעזה מזכיר מצור טיפוסי. לא מזמן, רוסיה הטילה מצור דומה על צ’צ’ניה בשל אחריותה לפעולות טרור. אין זה חשוב לדיוננו שרוסיה למעשה תקפה ראשונה על מנת לדרבן את הצ’צ’נים לבצע פיגועים – ובכך לזכות בעילה למלחמה. ישנה מחלוקת בת כמאה שנים בין משפטני מלחמה בדבר זכויותיה של האוכלוסייה הנצורה. האמריקנים כיבדו את זכותה של האוכלוסייה הנצורה לצאת מגבולות המצור בעיראק ווייטנאם. בקרב הראשון על פלוג’ה, ניצלו מחבלים רבים את ההזדמנות לברוח יחד עם האזרחים. במלחמות אמיתיות, בהן שני הצדדים נתונים בסכנה, נדיר למצוא היתר לאוכלוסיה הנצורה לברוח. במשפטי נורמברג, זוכו קצינים גרמנים מאשמה על סירובם לאפשר לאזרחי לנינגרד להימלט מהעיר הנצורה, מה שהוביל לשני מיליון אזרחים הרוגים. לוט קיבל את הסכמתו של ה’ לברוח מסדום טרם חורבנה. במצבה של ישראל מול הפלסטינים – עימות בעצימות נמוכה, זכות היציאה נשמעת הגיונית. על כן, ישראל יכולה באופן חוקי להטיל סגר על סחורות היוצאות ונכנסות לרצועה, אך עליה לאפשר לאזרחים להימלט לאיזה טריטוריה שתסכים לקבלם. סירובה של ישראל לאפשר לתושבי הרצועה להימלט מעזה הינו בלתי חוקי ומגוחך כאחד. על היהודים לקבל בשמחה את רצונם של הערבים לפנות להם את עזה. מבחינה משפטית, אין כל תוקף לרצונם של ערבי עזה לשוב לבתיהם בישראל כל עוד הסכסוך נמשך, כלומר אם אין שלום או לפחות הפסקת אש קבועה. שום ערבי לא יבחר מרצונו לגור בעזה. החוק במרבית המקרים הולך יד ביד עם ההיגיון. ישראל חייבת לנקוט במדיניות הפוכה למדיניות הנוכחית: עליה למנוע מעבר סחורות, ולאפשר לתושבי הרצועה להגר החוצה.

עזה

לאחר שיוכרז מעמדה המשפטי של עזה בתור טריטוריה עוינת שאינה כבושה, בה לאוכלוסייה יש את הזכות לעזוב, תזכה ישראל במרחב תמרון משפטי גדול בהרבה. קל לבסס את טיעון העוינות: חמאס ופת”ח שתיהן מנהלות מלחמה מול ישראל, ונהנות מרוב דמוקרטי בעם שהושג בבחירות פתוחות וחוקיות. על מנת לחזק את עמדתנו, ישראל יכולה להכיר בחמאס בתור ממשלה חוקית, ואף להכיר בעצמאותה של עזה – ולטפל בה כמדינה עוינת.

התקפותיהם של הפלסטינים כבר מזמן דומות יותר לפעולות צבאיות מאשר להתקפות מאולתרות של אזרחים. החמאס ופת”ח שניהם חמושים (לפעמים אף יותר מחיילי צה”ל, כפי שנראה במלחמת לבנון השנייה). כוחות אלה מנהלים מלחמת טרור ולא מלחמת גרילה – ההבדל הוא היעדר שדות קרב, ומדים צבאיים. על כן נופלת האחריות על אוכלוסיית עזה: מדובר בנתינים נאמנים לממשלה שנבחרה באופן חוקי ומנהלת מלחמה כנגד ישראל, ובמגן אנושי אותו יצרו הטרוריסטים מסביבם. בשני המקרים, קובעים חוקי המלחמה כי אסור לישראל לנהוג בנקמנות, אך מותר לה בהחלט לפגוע בפעילים צבאיים גם במקרה שהפגיעה האזרחית תהיה רחבה.