משבר הוא משהו יוצא דופן. הפוליטיקה הישראלית היא מפגן עניות אינטלקטואלית ומותר לכנותה פיגור.
המדינה שהצביעה בעד מפלגת סרק כמו “קדימה” או בעד אישיות כמו אולמרט אשר גידל בנים עריקים, נראית כחסרת הברירה הפוליטית. חסרון הברירה נראה תמוה עבור העם היהודי הדעתני.
תחושת הייאוש גורמת לצמצום הדעות. נראה שניסינו כבר הכול: נלחמנו נגד הערבים והסכמנו אתם, הצענו שיתוף פעולה ובנינו חומת ההפרדה, קראנו תיגר על מועצת האו”ם וחתמנו על הסכמים, אך המלחמה נמשכת. הישראלים המבולבלים איבדו את הביטחון העצמי והם מסמיכים את הפוליטיקאים למצוא פתרון במבוי הסתום. החכמה קשה להבחנה וכל פוליטיקאי בעל אמצעים וקשרים טובים נחשב לחכם. שיטה דומה עובדת גם בכלכלה: כאשר אין לצרכן דרך לבדוק את איכות המוצר הוא קונה מהחברה הכי גדולה בשוק. רוב הישראלים הם אנשים נבונים והם מעדיפים תוכנית מדינית, אפילו לא ברורה דיה, על פני גודל המפלגה או סתם אישיות הפופולארית בתקשורת. מזה נבעה התמיכה במטורפים שהרסו את גוש-קטיף: ראו, אנו נסינו כבר הכול חוץ מלהרוס את עצמנו, אז ננסה את זה. (ישראל כבר ניסתה את זה בסיני וקבלה מצרים החמושה בנשק גרעיני ופרלמנט הנשלט על ידי האחים המוסלמים). מכאן גם העלייה השלישית שהצביע לליברמן: אולי אנו נוכל להיטיב עם ישראל אם נשליט בה ערכים רוסיים או איכשהו נגרש את הערבים מגוש-עציון שאותו הם בכלל לא מעוניינים לעזוב. הישראלים מצביעים בעד תוכניות סרק בגלל העדר תוכניות אמיתיות. אף מפלגה לא הציעה תוכנית פעולה נבונה: להוריד את המיסים עד ל-35% מקסימום, לבטל את הקצבאות ולהחזיר את מעשי החסד למגזר הפרטי, לקצר את שירות החובה בצה”ל על ידי הפעלת תוכנית גרעינית, לעודד את הגירת ערביי יהודה ושומרון לירדן בעזרת תמריצים כלכליים והפעלת כוח מתון, לספח את השטחים היהודיים המובהקים לישראל. פשוט וניתן לביצוע. צריך רק את כוח להחליט.