בשנים האחרונות, הגבירו האנטישמים את מאמציהם לאסור על הפצתם של ספרי קודש יהודיים. מספר תלונות פליליות כבר הוגשו לרשויות החוק, בעיקר ברוסיה, בטענה שהספרים מלאים בהסתה גזענית. רבנים רבים מכירים בפאן הזה של כתבי הקודש, ובאמת בדיון שנערך בזמנו בכנסת על חוקים גזעניים במטרה לפסול את מפלגת כ”ך, התעקשו המפלגות הדתיות שאין להכליל את החוק על כתבים תיאולוגיים. זה בדרך אגב לא עזר לכהנא, אשר הגיש לבית המשפט העליון אין ספור הוכחות לכך שכל חוקיו התבססו למעשה על ההלכה היהודית. אך בית המשפט היה נחוש לפסול את מפלגתו.

אין שום ספק, ספרים יהודיים מהתורה ועד שולחן ערוך אינם אוהדים את ה-גויים. לא ניתן ממש לקרוא להם גזעניים, שכן היהדות אינה גזע, אלא דת. כתבים אלה אינם גזענים במובן שגזענות קובעת כי “אני נוצרתי לבן, ואתה נוצרת שחור, כך שלעולם אני אהיה טוב ממך.” כל אחד יכול להתגייר, ולהיות לא פחות יהודי מדוד המלך.

ה-יהודים אינם מתעבים את אומות העולם. אפילו את אויבינו, אנחנו שונאים, אך לא מתעבים. אני מכבד את הגרמנים למרות שאני מאמין שהשימוש הנאור ביותר במאגר הנשק הגרעיני של ישראל, יהיה למחוק את גרמניה מהמפה. לא שאני מאחל לכך. ניתן בקלות לטעון שהגרמנים לא היו אלא כלי בידיו של ה’ להעניש את ה-יהודים המתייוונים באירופה. על כן יהיה זה שגוי להענישם רק כי הם בצעו את רצון האל. מצד שני, פרעה הוענש בעשרת המכות בשל דיכוי יהודי מצריים, שגם הם נטמעו בתרבות. יהיה אשר יהיה המקרה, לה’ יש זמנו לנקום, ולנו יש את שלנו.

היהדות לעומת זאת, מתעבת דתות אחרות. לא אכפת לי מה הרבנים הפרוגרסיביים שלכם סיפרו לכם, זה כולל גם את הנצרות. בזמנים מודרניים, קיצור שולחן ערוך משווה את הסגידה לצלב לעבודת אלילים, ואף הרמב”ן לגלג על עמיתיו באומרו כי “נראה תמוה שבורא עולם יאלץ לפנות לרחם של אם יהודיה, לגדול שם תשעה חודשים, ואז להיוולד בתור תינוק… ושלאחר מכן יחזור למשכנו האלוהי. מוחו של יהודי, או של כל אדם בר דעת, לא יכול להסכים עם קביעות אלה”. הנה סוגיה מהותית: אנו מתעבים רעיונות, לא את חסידיהם, בין אם מדובר באדם או בעם. הריסון בעמדתנו אינו נובע מכך שהאדם באשר הוא נברא בצלם ה’: רוצחים, אנסים וקומוניסטים גם הם נבראו בצלמו, ואנו מתעבים אותם קשות על כך שהשחיתו את צלם ה’. הריסון נובע למעשה – ובכך גם הכיר הרמב”ן – מהכרתנו שאמונה היא דבר שנולדים לתוכו, ולאו דווקא דבר הנרכש בדרך לוגית. על כן תפיסת “האמת”, המבוססת על המציאות אותה מכיר האדם בינקותו, משתנה מאיש לרעהו. על כן מעולם לא התרגשתי מאספסוף נוצרי המביע את תקוותו שיהודי העולם יתנצרו. שלא כמו השמאל, אני ליברלי אמיתי: אני מסוגל לתעב את אמונתו של האחר, מבלי להתחיל לשקול ברצינות האם לנקוט באלימות כנגד העם שלי.

האם יש לנו זכות לתעב, להעליב, או לקרוא כנגד אמונות? רוב ה-יהודים אימצו את הגישה הבלתי מתעמתת: אני לא יותר טוב ממך, אבל אני גם לא גרוע ממך, אנחנו דומים. ובכן, אנו לא. תפוחים ותפוזים הם שונים, יש מי שמעדיף אחד ויש שמעדיף את השני. מדוע שנדבר ברכות כנגד רעיונות פוגעניים? קראו טקסטים נוצריים קדומים, כמו כתביו של ג’ון קריסוסטום, ותראו מה זה התקפה על היהדות – ולג’ון היו חברים רבנים. קראו את כתביו של הרמב”ם אודות האסלאם, והוא היה רופאו הפרטי של שליט מוסלמי.

חוקי התורה מאוד ברורים בדבריהם: ה-יהודים “כעם בדד ישכן”. ה-יהודים הדתיים באמת מסרבים להתערבב עם ה-גויים. אני יודע שזה מעליב, אבל יש הבדל עצום בין הסירוב להתערבב עם קבוצה אחת, כמו השחורים למשל, לבין הסירוב להתערבב עם כולם. אנו מסרבים להתערבב לא מתוך שנאה, אלא מכיוון שאנו רוצים לשכון לבד. חוץ מזה שזה לא מציאותי לשנוא את כולם, הרגש לא שורד זמן רב. אך ניתן בקלות לשים חיץ בינך לבין ה-גויים. החיץ הינו ניטראלי לחלוטין, ולא מונע מפחד או שנאה. זו אותה הגישה שמובילה אדם לסגור את דלת ביתו אפילו אם הוא לא מפחד משוד: יש לנו את הזכות לפרטיותנו, לדתנו, למנהגינו ואורח חיינו.

זאת הנקודה. ל-יהודים החיים אורח חיים יהודי יש את הזכות והחובה לבודד עצמם מהגויים. למעשה, ה-גויים לעיתים רחוקות שונאים יהודים כאלה. יש המון דוגמאות ממחנות העבודה הסובייטים בהן אסירים כיבדו את היהודים הכלואים ששמרו לעצמם. דוסטוייבסקי חווה חוויה דומה במחנה העונשין של הצאר. הבעיה מתעוררת כאשר היהודים נטמעים בחברה: האינקוויזיציה הוקמה על מנת לחקור את תופעת היהודים המתנצרים בספרד, וגם הנאציזם עלה על רקע הקריאה נגד השתלטות היהודים על החברה הגרמנית. יהודים מתייוונים מאבדים את סיבתם הדתית להצדיק שוני מול ה-גויים. סירובם להשתלב לחלוטין בחרבה משולל כל בסיס מוסרי, שכן יהדותם מבוססת על קשר דם בלבד, ולא על אמונה. אך בדרך האינרציה, אפילו יהודים מתייוונים ממשיכים לדבוק ביהודים אחרים, ונותרים חששניים כלפי ה-גויים. דבר זה מעליב את הגויים יותר מכל, שכן הוא לחלוטין חסר כל סיבה. כאשר ארגונים יהודים בתפוצות מפרסמים ספרים בסגנון שולחן ערוך, או כאשר מנהיגיהם מדברים על היות היהודים עם נבחר, כמובן שזה מעליב את ה-גויים. במערכת קוגניטיבית של אנשים נורמאליים, יהודים דתיים עם פאות שמסתגרים בקהילה משל עצמם, יכולים לדבר על היותם נבחרים – אבל ליהודים חילוניים המתגוררים בין ה-גויים, נראים ומתנהגים כמוהם, אין זכות שכזו.

התורה קוראת לנו להוכיח את שכינינו במידה והם רשעים. יהודים העוסקים בעבודה זרה זו הרשעות הגדולה ביותר, ועלינו להוכיח אותם. אך אין ה-גויים חייבים באותה המצווה. אל לנו להתהלך ברחובות הנוצרים ולקרוא השמימה שאין כל הגיון בטענה שאישה יכולה להיכנס להריון ולהישאר בתולה. אך עלינו להציג טענות אלה ליהודים אחרים על מנת למנוע מהם מלהפוך למשיחיים. אני גורס כי אין שום פסול בהעברת ביקורת קשה על ה-גויים בתוך מסגרת הספרים שנועדו לקורא היהודי. מדובר בשאלה של בגרות: אם אתה מפחד להיפגע, אל תפתח את הספר.

מבחינה מציאותית, בספרים היהודיים לעולם לא תישמע קריאה לפעול באלימות כנגד ה-גויים. המצוות לפועלנו בעידן המשיחי נותרים בגדר השערות בלבד. על כן, כל התכתיבים המשפטיים באשר לאותו העידן, במידה ואי פעם יתממש, נותרים בלתי ניתנים ליישום.

ברוסיה, ניתן להעמיד אדם לדין בגין התססה לפילוג בלאום, מה שאנו בהחלט עושים. מטרתנו היא לשמור על היהודים שונים ונבדלים, ואם זוהי התססה, שיהיה. עם זאת, אני מאמין שפילוג מצריך משהו מעט יותר רציני מהסירוב לנישואי תערובת. היהודים בתפוצות אינם מהווים איום על שום מדינה, ואי נכונותם להינשא ל-גויים הינו חסר משמעות מהבחינה הלאומית.

אולם מנהיגים יהודים ממלאים את מקומם של אנטישמים כושלים. עלינו לצפות לצנזורה עצמית, להוצאתם של פסוקים פוגעניים מכתבי הקודש, כפי שכבר קרה בתלמוד (סונסינו). בהתאם לרוח הדיאלוג הפלורליסטי, ספרינו יצונזרו עד לרמה שלא יפגעו באיש. אך הדרך היחידה באמת לא לפגוע באיש היא להפוך להיות בדיוק כמו כולם – וכך ידרדרו הליברלים את היהדות לרמת כפירה.