כבר ראיתי בימיי לא מעט קומוניסטים נלהבים שחזרו יום אחד בתשובה. היהודים הם משיחיים מטבעם, ושאיפתם לשנות ולשפר את החברה האנושית מעולם לא דעכה. בעבר ראו היהודים גאולה בקומוניזם, אך לאחר שהתאכזבו, פנו רבים חזרה לדת. אפילו מנהיגה המנוח של התנועה הקומוניסטית בישראל, משה סנה, השאיר לנו בסוף ימיו הצהרה מפתיעה בה הכריז כי האתיאיזם אינו אלא גיבובי שטויות והבלים.

אני יותר מוטרד מסוג אחר של שמאלנים, הציניקנים צרי העין, אשר אינם מעוניינים כלל בדת או בצדק חברתי. אך אפילו אנשים אלו כמהים למלא את חייהם הריקניים רוחניות, ובימיי ראיתי לא מעט מקרים בהם אתיאיסטים קרים, רציונאליים ומחושבים פנו פתאום לדת. דבר זה יכול לקרות אך ורק בזכות מפגש עם דמות מאוד מוזרה, מהנדירות בציבור היהודי: רב שבאמת מאמין. התמזל לי לפגוש את קומץ הטיפוסים הנדירים הללו שעוד שרדו בימינו. ראיתי בעייני כיצד אנשים רציונאליים, בוגרי מערכת החינוך החילונית, “נדבקו” בנגיף היהדות לאחר שיחה פעוטה בת חצי שעה עם רבני אמת.

חינוך להמונים לא באמת משכנע אף אחד. אנשים פונים לרעיון מסוים בשתי דרכים בלבד. הראשונה – תעמולה רחבת מימדים בידי דמגוגים. אלה לעולם חוטאים ברטוריקה זולה, ומילותיהם מכוונות למכנה המשותף הנמוך ביותר של האספסוף. הדמגוגים משלהבים מאסות בלהט קיצוני, אך להט אינו מאריך ימים. ברוסיה ואיראן התפוגגה האשליה לאחר מספר עשורים בלבד.

השיטה השנייה, היא בדרך תקשורת אינטימית בה רב אשר מאמין בכנות וללא כל עוררין בצדקתה המלאה של היהדות, משכנע מספר סובבים. מאמץ שכזה אינו ניתן לשחזור בייצור המוני, שידורי טלביזיה או די.וי.די. מגעים מסוג זה דורשים ניצוץ של מגע אישי.

אך היכן ניתן עוד למצוא רבנים שכאלה? רובם משתייכים לדור שחלף מין העולם. פניהם אינם עוד מהעולם הזה, והן קורנות אלינו רק מתוך תמונות ישנות. הדור שלנו הרבה יותר קר ומנוכר, אך עדיין קיימים מספר רבנים מופלאים. לא תמצאו אותם על במת התקשורת הגלובאלית או במרכזן של ערים גדולות. רבנים אלה הינם תוצר ייחודי של קהילות יהודיות קטנות והומוגניות, בהן אנשים חשים בנוח עם אמונותיהם, בהן אנשים חולקים ערכים משותפים, ובהן כהות החושים המנוכרת של העיר הגדולה אינה מוכרת לאיש.

הדור הבא של רבני האמת יכול לצמוח רק מההתנחלויות.