אולמרט לא מנהל משא ומתן עם הסורים על מנת להסית את תשומת הלב הציבורית מהחקירות שמתנהלות נגדו. אפילו התובע הכללי השמאלני של ישראל לא מעוניין בשלום עם סוריה, המוכרת כמדינת טרור בינלאומית, כך שאם המחווה הייתה מיועדת בעבורו, היא חסרת תועלת. השמאל אומנם נהנה מהסבל הנגרם ליהודים דתיים כתוצאה מהויתור על ירושלים והגדה לפלסטינים, אך אפילו הם לא ששים להתמודד עם משטר הטרור של אסד, אשר מעצבן בערך כל פוליטיקאי בעולם.

לויתור על רמת הגולן אין כמעט תמיכה בישראל. עצם הרעיון פוגע באחוזי התמיכה של אולמרט, כך שבתור ספין פוליטי, הוא אינו מוצלח במיוחד. שלא כמו יהודה ושומרון, אותם מחשיבים רוב הישראלים כמחוץ לתחום, הגולן הינו יעד פופולארי וכך היה מאז שנכבש ב67. תחושת בעלותנו על הגולן טבועה עמוק בתודעה הישראלית, ואף פוליטיקאי לא יזכה לקדם את עצמו בהכרזות בדבר החזרתו.

תורכיה הכריזה ששיחות השלום הגיעו למבוי סתום לפני שבועות אחדים. מאז לא שמענו דבר על תזוזה בעמדתם של הצדדים. תנאיה של ישראל אינם מקובלים על אסד: הוא לא זקוק לגולן עד כדי כך שהוא יהיה מוכן לנתק קשר עם איראן וחיזבאללה. דרישתה של סוריה בדבר גישה לים כינרת מהווה סכנה קיומית לישראל, שכן מפלס המים כבר היום נמצא מתחת לקו האדום. אם יש ולו קמצוץ של אמון בצד הסורי כלפי ישראל, ההיפך אינו קיים כאן. ישראל אינה מסוגלת לסמוך על סוריה שחתימה על פיסת נייר באמת תגרום לה להפסיק לתמוך בחיזבאללה, או לפחות לוודא שהארגון לא יתקוף יותר את ישראל. אי האמון ההדדי היווה בעיה גם בזמן המשא ומתן עם מצריים. בעיית האמון נפתרה רק כאשר ארה”ב הסכימה לערוב לשני הצדדים ולגבות את רצינותה בסיוע צבאי וכלכלי – אך הפעם לא יהיו שום ערבויות.

עצם הרעיון של הסכם שלום הוא מגוחך. שלום איננו תוצר של מילים משורבטות על נייר, אלא של מעשים ורצון משותף של שני העמים. מדינות אירופה חתמו על “הסכמי שלום” דומים שהתבררו כלא יותר משביתות נשק ששרדו מספר עשורים. חשוב עוד לציין כי מדינות אירופה היו כולן בערך באותו הגודל, וכולן נהנו מעומק אסטרטגי שאפשר להן להתאושש במקרה של מתקפת פתע של האויב.

הסכם השלום של ישראל עם מצריים התברר כמבשר אסון. מידת תמיכתה של מצריים בחמאס גדול בעשרות מונים מתמיכתה בלוחמי הפדאיון בשנות החמישים. הייתה זו תמיכתה של מצריים בפדאיון שאילצה את ישראל לצאת למבצע קדש בשנת 1956. בעקבות הערבויות והסיוע האמריקני, מצריים בנתה לעצמה צבא כשיר ומתקדם, שאויבו היחידי בעולם הוא ישראל. לו מצריים תפתח בתוכנית גרעינית סמויה או גלויה, ישראל תתקשה מאוד לתקוף את הכור המצרי - גם בשל העוצמה הצבאית של מצריים, וגם בשל האצבע המאשימה של העולם על כך שישראל היא זו שהרסה את הסכם השלום.

להלן תוכנית לשלום אמת עם סוריה שאיננו אלא פיסת נייר חסרת ערך: פתחו במתקפת מנע, ספגו מספר טילים סורים בתגובה, כבשו את דמשק, הפגיזו את עריה של סוריה באופן יומיומי – עד שהאויב נכנע. לאחר מכן הכריחו את צבא סוריה להתפרק מנשקו, והתקיפו בשנית בכל פעם שמסתמן ניסיון מחודש לבנות צבא. רק כך נבטיח את ביטחוננו, בדרך כניעתו המלאה של האויב.

שיחות השלום עם סוריה אינן מסוכנות: אפילו אם הן יזכו לתמיכה עולמית מארה”ב ועד איראן, הן בהכרח ייגררו שנים, ובאווירת התיעוב הכללי בעולם כנגד אסד, אין זה סביר שנראה התקדמות אמיתית במשא ומתן.

אולמרט פתח במשא ומתן מיד לאחר שקיבל הבטחה מבוש לפעול בחומרה כנגד איראן. ישראל מנסה לדברן את סוריה שתתנתק מאיראן בעולם שלאחר הפגזה ישראלית-אמריקאית על הכור האיראני. סביר כי ישראל תעשה שימוש בטילי טומוהוק , וארה”ב במפציצי חמקן וטילים בליסטיים מדויקים. מי יודע, אולי נזכה לראות שימוש בנשק גרעיני טקטי… חרף איומיה, איראן לא תגיב בחומרה בשל ערבוביה של זהירות ופחדנות, ובעיקר בשל מחסור בנשק אמיתי לתגובה ניצחת. יתכן ומספר טילים איראניים יצליחו לחדור את מערך ההגנה הישראלי, ומספר פיגועי התאבדות נגד מטרות ישראליות בחו”ל יגבו חיי אדם, אך בזה זה יסתיים.

מי יודע, אולי החקירה הפלילית החדשה של אולמרט היא בעצמה תרמית שמטרתה לשכנע את איראן שישראל איננה בשלה לתקוף. על אף ההד התקשורתי לה זוכה החקירה, ההאשמות עצמן זניחות מבחינה משפטית. המשטרה הרי מבינה שלא ניתן להוכיח קשר בין החריגות הכספיות במסע התעמולה של אולמרט לבין החברות שלו עם טלנסקי. מעבר לכך, אף אחד בממסד הישראלי לא מעוניין להרשיע אישיות ציבורית בכירה בפשע שכל פוליטיקאי ישראלי אשם בו.

מסיבה דומה ישראל נמנעת ממבצע קרקעי ברצועת עזה: ברק אינו יכול להרשות לעצמו לשקוע בלוחמה בשטח בנוי על רקע גינוי בינלאומי, בעוד שבאותו הזמן הוא צריך להתכונן לתקיפה באיראן והכנת מערך ההגנה מבית. בשל כך שמדובר בשנת בחירות בארה”ב וכנראה שגם בישראל, אין לי ספק שאיראן תותקף השנה.