כל חוק הינו שרירותי רק עד למידה מסוימת, והחוק האלוהי אינו שונה. זה לא ממש משנה אם המהירות המותרת היא 100 קמ”ש או 105. כך גם חוקי הכשרות, אשר מבוססים על עקרונות בסיסיים, שגם אותם ניתן לכופף אם באמת רוצים. הריגת בני אדם ובעלי חיים הינה מעשה פסול, אך ישנם יוצאים מין הכלל כגון פרות, כבשים ועזים.

ניתן להסיק מכך שפחות חשוב מהו ניסוחו המדויק של החוק, לעומת מהותו ומידת מסירותו של המאמין. גישה זו מהווה בסיס להתפתחות חוקתית. התורה עצמה מביאה דוגמאות לחוקים מתפתחים. “עין תחת עין” היה תקף בתחילה רק לגבי נזק שהוסב לאישה הרה (שמות כ”א: כ”ג), לאחר מכן הורחב החוק לכל פשע באשר הוא (ויקרא כ”ד: י”ט), ולבסוף פורש מחדש כפיצוי כספי. קיום יחסי מין עם אישה בנידה , שבראשיתו היווה טקס היטהרת באורך של שבוע (יקרא ט”ו: כ”ד), זיכה את החוטא בעונש מוות או גירוש (כ”: י”ח). ההיגיון מאחורי החוק ברור: במונחים מעשיים, אי טוהרה טקסית לא היוותה בעיה בעבור החוטא, אלא רק אסרה עליו מלהיכנס למשכן בית המקדש. עם זאת, אי טוהרתם של יחידים בארץ ישראל, טימאה את הארץ. על כן החוטאים אוימו בעונשים כבדים – אותם סביר להניח שהיה קשה מאוד ליישם עקב המחסור בראיות.

הרבנים הראשונים היו הרפורמים הגדולים ביותר בכל הזמנים: הם החליפו את היהדות אשר סבבה כולה סביב פולחן בית המקדש בדת הסובבת סביב טוהר אישי, ולאחר מכן בדת הסובבת סביב קדושת המוסריות, ולבסוף – לדת חסרת ייחוד המושפעת מטקסיות פגאנית. מי יודע אם הרבנים הראשונים שירתו נאמנה את היהדות או לא? ברובד השטחי, הרבנים הצילו את היהודים אשר לא ידעו כיצד להתמודד עם דתם ללא בית המקדש. אך אפילו לפני שהאיטלקים השמידו את בית המקדש השני, יהודים רבים חיו בגולה בלעדיו. לא היה להם שום קשר לבית המקדש חוץ מתרומת חצי השקל השנתית. ניתן לטעון כי נוכחותם של הרבנים נטולי המקדש הפכה את היהודים להססנים מאוד באשר להקמת מקדש חדש.
הרבנים פרשו מחדש חוקים רבים בתורה, מצאו דרכים לעקוף אחרים (כמו שנת שמיטה), ביטלו את חלקם (כמו הריגת בן סורר), ונסחו רבים אחרים (ההלכה). כאשר אנו מתחשבים בשינויה של היהדות לדת רבנית, נעשה קל בהרבה להבין את התופעה הרפורמית: שכתובה מחדש של התורה על מנת שתתאים לזמנים מודרניים. כאמור, אדיקותו של המאמין היא זו שעושה את ההבדל כולו: הרבנים דאז פעלו מתוך מסירות נפש ויראת שמיים. הרפורמים של היום פיתחו יהדות משל עצמם על מנת שתתאים לראיית עולמם האתיאיסטית.

כמה אנשים בבית כנסת רפורמי טיפוסי באמת מאמינים בקיומו של ה’? אפס, כולל הרב. הם מסוגלים להפליג בתיאורים אודות האל המקובל על דעתם: כוח עליון, ישות אוניברסאלית, שדה כוח, אך לא ה’ המקשיב לתפילותינו, המחלק עונשים ופרסים כראות עיניו. כעת, ייתכן והרפורמים צודקים באופן תאורתי בהבנתם את האל, אך אין להבנה זו שום קשר ולו רעוע לתורה או לדת היהודית.

שלא כמו הרבנים הראשונים, הרפורמים כלל לא ניסו להבין או לנסח מחדש את חוקי התורה, אלא פשוט דחו אותם על הסף. אין ולו מצווה אחת אותה מקבלים הרפורמים כערך מרכזי בדתם. אדם יכול לשבור כל אחת מהמצוות ועדיין להיחשב יהודי רפורמי. לכל הפחות, הרפורמים מסכימים לקבל את המצוות המעטות אשר משתלבות פחות או יותר עם הקודים האתים חילוניים שלהם. עם זאת, התנגדות לרצח ושוד אינם מהווים דת. בתנועה הרפורמית אין שום חשיבות לשבת, כשרות, טוהר מוסרי וטקסי – אין בה שום דבר יהודי.
על כן, לא מדובר בניסיון אמיתי לפרש מחדש את חוקי היהדות, אלא בניסיון להלביש אתיאיזם בתפאורה דתית. גישה מסוג זה אופיינית לתפיסת העולם השמאלנית, אשר נוטה לעוות מונחים על מנת שיתאימו להשקפת עולמה. כך יצא שמצוות החמלה הולידה מדינת רווחה.

כאשר רב אורתודוכסי מדבר על היהדות, כוונתו ברורה – הוא מתכוון לחוקי התורה עליהם מסתמכים כתבי הרבנים. יש הטוענים, כי התנועה הרפורמית עודנה טרייה ולכן טרם הספיקה לגבות את טענותיה
בטקסטים רוויי פרשנות והסברים משלה. עם זאת, עד כה התנועה הרפורמית לא הראתה שום נכונות לעגן את אמונותיה התיאולוגיות בקוד התנהגות. זאת מכיוון שהיא אינה מעוניינת בקוד שכזה. כל תיאולוגיה באשר היא תתקבל ברע בקרב ציבור אתיאיסטי.

מצד שני, יהודים אורתודוכסים רבים הם למעשה אתיאיסטים גמורים. הם מקציבים את עבודת ה’ לבתי הכנסת בלבד, מבצעים את המינימום שבמינימום לשם מראית עין כמו מעלית שבת - אך בפועל מוציאים את נוכחות ה’ מחיי היום יום. לדרישות הדת אין שום השפעה על חייהם הפוליטיים, העסקיים או המוסריים. חרדים רבים ממלמלים תפילות באופן יום יומי ללא כל הבנה בדבר עומק המילים, המעמד, והקדושה שבפנייה לה’. מה שבעבר הייתה זכותם הבלעדית של הנביאים, הפכה לנחלת הכלל - חסרת חשיבות, וזולה. חרדים חוגגים את חג החנוכה, חג המציין את ניצחונם של הפונדמנטליסטים היהודים על אחיהם הליברלים במלחמת אזרחים עקובה מדם - ולא עושים דבר כנגד הממשלה בישראל, שמעשיה גרועים בהרבה ממעשי המתייוונים הליברלים דאז. במובן הפגאני, יהודים רבים החליפו את דתם בסמליות. יהדותם איננה עוד דרך חיים, אלא אוסף מעשים יומיומיים נטולי כל משמעות.
הם נושפים נשיקות אל מגילות ומזוזות אך מתעלמים כליל ממשמעותם העמוקה של המצוות: הצורך במאבק למען הקמתה של מדינה יהודית, באמת יהודית.