ישראל יכולה להודות רק לליברלים על כשלי מערכת החינוך. שכרם המגוחך של המורים מרחיק את המוחות המוצלחים מהמקצוע, אך זו איננה הבעיה האמיתית. גם המורים הטובים ביותר מוצאים רק לעיתים רחוקות עבודה בשוק הפרטי. הבעיה האמיתית היא מעמדם הנמוך עד כדי גיחוך של המורים בארץ. הדור הצעיר מחונך לזלזל במורים: להתעלם מהם כאשר הם נכנסים לכיתה, לקרוא להם בשמם הפרטי ולהתנהג אליהם כאילו היו בגילם. גם להורים יש חלק לא מבוטל במעמד המורים הנמוך: הם מעבירים ביקורת על מורים בנוכחות ילדיהם, מגנים על הילד בויכוח מול המורה ואפילו נוקטים בסנקציות כנגד מנהלי בתי ספר.

גם לשחיטות יש חלק לא מבוטל בבעיה: משרד החינוך משנה את ספרי הלימוד כל שנה כדי להכניס רווחים לתעשיית בתי הדפוס, אך למורים את די זמן ללמוד את התכנים החדשים כראוי. השינוי התכוף במדיניותה של ישראל משפיע גם הוא על תכני הספרים, ומותיר את המורים מאחור. הניהיליזם החברתי בישראל מאפשר סיטואציה בה מורים זכאים לקבל תעודת הסמכה ללא כל צורך בתואר אוניברסיטאי – מספיק לקחת שלוש שנים של קורסים מקצועיים. פלא שאנשים מוצלחים לא פונים למקצוע?

הפתרון להבראת מערכת החינוך מצריך מספר שלבים. שלב ראשון, החזירו את מערכת החינוך הטובה בעולם, זו שהצליחה כפי שאף מערכת אחרת לא הצליחה למשך 2300 שנה: חינוך יהודי דתי מגיל שלוש, הכולל קריאה, שינון וניתוח. שנית, פטרו לפחות חצי מהמורים, והביאו את המורים הטובים ביותר מהודו, רוסיה ומדינות אחרות עם רמת חינוך גבוהה ושכר מורים נמוך. שלב שלישי, הפחיתו את משך שנות הלימוד לאורך הגיוני, 12 שנה זה מטופש ומיותר. שלב רביעי, הגדילו את שכרם של המורים כך שישתווה לממוצע השכר במשק. שלב חמישי, עגנו בחוק כי מעתה מעמד המורה הינו דבר מקודש.