ההבדלים בתפיסה הלאומית שונים מאוד בין ערביי עזה והגדה המערבית. הזהות הלאומית התפתחה בגדה, אך הרבה פחות ברצועה. הגורם המרכזי מאחורי התופעה הוא מדינות ערב השכנות לפלסטינים. ירדן ליבתה במשך עשורים את תודעת הלאומיות בקרב תושביה הפלסטינים. היא פעלה מתוך התקווה שהסתת תשומת ליבם של הפלסטינים אל עבר “הכובש הישראלי” יפתור אותה מאיום של השתלטות פלסטינית מבית. עזה לעומת זאת, נוהלה ביד קשה בידי מצריים עד 1967. למעשה, עזה נוהלה תחת משטר צבאי מצרי עד שנת 1962. יתכן וגם לתנאי האקלים יש אחריות בתופעה. מעולם לא הצליחו שבטים מדבריים ליצור תרבות מפוארת הראויה לציון. כך גם רצועת עזה, אשר טרם הצליחה להוליד מקרבה קהילה רעיונית של “אינטלקטואלים” פלסטינים.

תושבי עזה אינם מרושעים, ובטח שלא טיפשים. הם נלחמים ביושר ובחירוף נפש על אדמה אותה הם מחשיבים שלהם. לו רק היו היהודים מאמינים באותה הנחישות שהאדמה שייכת להם! המאבק גורר קשיים וסכנות אדירות לערבים, אך גם היהודים סבלו לא מעט במשך 2000 השנים האחרונות בשל סירובם לוותר על לאומיותם בגולה. ישראל אינה יכולה לקנות את נאמנותם של הפלסטינים בדמגוגיה פוליטית או בתקצוב מאסיבי של מוסדות חינוך ורווחה ערביים. הערבים כנים בדבר כוונותיהם: הם רוצים את אדמתם, לא הסכמי שלום.

ישראל אינה מסוגלת להגיע להכרעה צבאית אל מול כוחות גרילה. אפילו אם ישראל תהרוג אלף פעילי חמאס, תמיד תהיה מוכנות בקרב העם הפלסטיני לתפוס את שורותיהם. מאז קרב כראמה הלקח ברור: כל קרב המסתיים בתוצאה שאיננה בגדר השפלה לערבים, נתפסת בעיניהם כניצחון. בקרב כראמה, אבידות פלסטיניות עלו פי עשר על האבדות הישראליות, אך הקרב נתפס כניצחון אדיר. הפלסטינים מסוגלים להתאחד סביב האבידות אותן הם מסבים ליהודים במקום להתפלג ממראה קורבנות עמם. כאשר אין אבדות ישראליות, הפלסטינים נהנים להוציא את הישראלים מדעתם בדרך ירי רקטות הקסאם. התקשורת הערבית נוטה לנפח כל פעולת ירי קסאם על ישראל בשל האהדה והביקוש הרב בקרב הקהל הערבי. המאבק אל מול הפלסטינים איננו מלחמה סטנדרטית, אלא מלחמת התשה. על ישראל לעשות הרבה יותר על מנת לשבור את רוח לחימתם של הפלסטינים. היהודים חייבים להיות יצירתיים. במקום לבזבז מיליונים על פשיטות אוויריות נקודתיות, על ישראל להתחיל להילחם בטרור, ולא בטרוריסטים. הצעידו מאות אסירים פלסטינים ערומים ומכוסים בזפת ונוצות אל מול עיני התקשורת. קברו כל מחבל שנהרג יחד עם עור חזיר העוטף את גופו. ניצחון הטרור טמון בשבירת רוחו של המאבק הפלסטיני, לא בלחימה ממוקדת נגד מחבלים שיוחלפו עוד לפני שהגופה תתקרר.

העולם מניף אצבע מאשימה כל פעם שישראל מטילה מצור על הרצועה, אך מצריים עושה בדיוק את אותו הדבר. ישראל מסוגלת לשלוט בכניסת הפועלים הערבים מעזה, אך מצריים מצאה את עצמה חסרת אונים מול נחשול מבקשי העבודה הפלסטינים שנהרו לסיני. במצריים אין חצאי פיתרונות. או שסוגרים הרמטית את הגבול, או שפותחים אותו וסופגים הגירה המונית של עובדים ממורמרים, חסרי נאמנות שברובם פושעים. לו לישראל היה מעט שכל, היא הייתה מפסיקה לרדות במצריים עקב מעט הברחות תת קרקעיות, ובמקום זאת מעודדת את הקהילה הבין לאומית ללחוץ על מצריים שתפתח את גבולותיה לעזה. זו הדרך המהירה ביותר לרוקן את הרצועה מיושביה תוך שנים מועטות. מדובר גם בדרך ההומאנית והפרקטית ביותר לפתור את קיומה הבעייתי של הרצועה.