מסירת כל השטחים לפלסטינים לא תביא שלום. הפלסטינים שולטים למעשה כבר היום בכל השטחים “הכבושים”. הזמן היחידי בו נראית נוכחות של שוטרים ישראלים בשטחים הוא בעת מהומות. אפילו כפרים ערביים בתוך שטחי ישראל מוגדרים מחוץ לתחום לרשויות החוק הישראליות. המשטרה לא נכנסת לאזורים ערביים כמו לוד אלא ברכב ממוגן. מדובר כאמור על שטחים בתוך ישראל, לא בגדה. המדינה הפלסטינית שתוקם בגדה תהווה עלבון למאבק הפלסטיני. האם הפלסטינים באמת נלחמו כל השנים בשביל מדינה זעירה וחסרת כל ברות קיום? גם לאחר הקמת פלסטין, הפלסטינים יבואו בעוד ועוד דרישות: סחר חופשי עם ישראל (שיציף את השוק הישראלי בסחורה נטולת מיסוי), כניסת פועלים, גישה לרצועת עזה (רצף טריטוריאלי למדינה הפלסטינית יבוא בהכרח על חשבון רצף טריטוריאלי לישראל). הפלסטינים בגדה יתאחדו עם אחיהם מעברו השני של הירדן, וישתלטו על המדינה באופן דמוקרטי לאחר נפילת המלוכה – וכל מלוכה נופלת בסוף. הגדה המערבית תספח לשטחה את ירדן ולא להיפך. מיליוני פליטים שינהרו לפלסטין ממחנות הפליטים המפוזרים ברחבי העולם הערבי יהפכו את המדינה לאנרכיה מוכת פשיעה. מזה דורות שאזרחי העם הפלסטיני איבדו כל יכולת יצרנית. מדובר בעם של פליטים, בדורות שהתחנכו ללא כל כישורים יצרניים או תרבות של מוסר עבודה. נסו לדמיין לעצמכם סיטואציה בה יישבו את כל תושבי הארלם במנהטן.

בקרב השמאל הישראלי אין שום רגשות חמלה כלפי הערבים. הסיבה היחידה שמישהו בישראל מסכים לוותר על הגדה היא חוסר הרצון של ישראל לקלוט אל קרבה כשלושה מיליון מצביעים ערבים. אך הציבור הערבי אשר כבר מתגורר בישראל התרבה מ150 אלף נפשות בשנת 1948 לכמיליון וחצי נפשות כיום. הערבים בישראל כבר מהווים כ34% מהדור הצעיר. מבחינה סטטיסטית, ערביי ישראל תורמים הרבה יותר למעגל האלימות כנגד יהודים מאשר ארגוני הטרור בגדה וברצועה. צה”ל מעדיף לפעול כנגד הערבים ברצועת עזה מאשר כנגד ערביי הגליל. גדר מערכת יכולה לבלום את האלימות מהרצועה, אך אין כל דרך למנוע את האלימות היוצאת מכפרים ערביים בגליל.

השמאל הישראלי לא מונע מתוך אהבה לערבים, אלא מתוך שנאה ליהודים, או יותר נכון – ליהדות. הצפת הארץ בערבים הינה דרכו של השמאל לחסל את היהדות. מצביעי השמאל החילוני מסרבים לקבל את עצמם בתור יהודים סוג ב’, יהודים ללא יהדות, ועל כן שואפים למגר את הדת. הציונות לא דורשת העמקת יתר, יהדות לעמותה, מצריכה עשורים של למידה. כל פושע יכול להיות פוליטיקאי ציוני, אך אין ולו לאחד מהם את הסיכוי להפוך לגדול בתורה. נטישת ירושלים, יהודה, שומרון, עזה והגליל לערבים לא מיועדת על מנת להביא עלינו שלום או צדק – אלה הם הדברים האחרונים אשר באמת מעניינים את השמאל. מטרת הויתורים היא ניתוקה המוחלט של מדינת ישראל מצביונה היהודי, אשר יביא לקיצם את רגשות הנחיתות אותם מרגיש השמאל אל מול האצבע המוכיחה של הדת. סביר להניח שבשלב מסוים, גם השמאל בישראל ישנה את דרכו. כמו המלך הורדוס, גם השמאל עתיד להבין את נחיצותה של הדת בהצדקת קיומה של מדינת ישראל, ויאמץ לחיקו את היהדות. הבעיה היא שעד שזה יקרה, זה יהיה מאוחר מדי.

סוגיות הלכתיות מפשטות את העולם לכדי שחור ולבן. או שה’ ציווה עלינו לשמור את ירושלים, או שלא. על כן, על היהודים לשמור על ירושלים מכל משמר, או לחילופין, לוותר עליה כאילו הייתה כפר גבול נידח. משא ומתן עם הפלסטינים על ירושלים הינו שווה ערך למשא ומתן עימם על היהדות עצמה. או שהדת נכונה, או שלא. אין כאן מקום למשא ומתן.
ריבוניות זו פיקציה. נכון להיום, מזרח ירושלים הינה טריטוריה פלסטינית לכל דבר. הריבונות הישראלית במקום רק מקנה לישראל את הכבוד המפוקפק של סבסוד תושבי מזרח העיר בכספי הביטוח הלאומי. מאמציהם של פעילי ימין להשתלט באופן “בלתי חוקי” על עוד גבעה שוממת בגדה המערבית הן בעיני חסרות כל טעם. גם במקרה וישראל תספח רשמית את כל הגדה, עדיין תהיה השליטה הדמוגרפית בשטח נתונה בידי הערבים. הערבים למעשה שולטים נכון להיום בירושלים המזרחית, בהר הבית, בלוד, בעכו, וברוב הגליל. היהודים נותרו למעשה עם הנגב (בו מתנהלים הבדואים כשליטי הארץ) וברצועת מישור החוף הדקה בה מתרכז כ70% מהציבור היהודי. תהליך השלום לא יוביל לשום פיתרון. משמעותו היחידה של התהליך היא מיסודה בחוק של התבוסה היהודית בארץ ישראל.