שערוריות ישראליות נוטות להזכיר התנהגות של בת יענה. אולמרט מרגיע את רוח העם בהבטחה שנושא ירושלים עומד אחרון על סדר הדיונים מול הפלסטינים. לא חשוב כלל שאולמרט משקר, הרי הפלסטינים מעולם לא מפספסים הזדמנות להכריז כבל עם ועדה – ירושלים עכשיו.

דחיקת הנושאים המרכזיים לדיון לסוף הרשימה זו טעות מרה. האם אדם שפוי מתווכח על מועד הגעת משלוח רהיטים לביתו לפני שסוכם מחיר סופי עם המוכר? במקרה שלנו, המוכר בכלל לא רוצה למכור.

השארת הנושאים הקריטיים לסוף מבטיח שישראל תתקפל בבוא הדיון. המתחים כולם יתפוגגו משאר הנושאים, והרושם המתקבל יהיה שישראל כעת מונעת את מימוש ההסכם. הסיטואציה שתיווצר תראה בסגנון של: “טוב, הגענו לסיכום עם הפלסטינים על הכל, כך שהשלום כה קרוב. האם עלינו באמת לסרב כעת לשלום בשל כמה אזורים במזרח ירושלים בהם יהודים ממילא לא מתגוררים?” ברגע שכל שאר הנושאים יוסדרו, מסירת ירושלים תתקבל ללא קושי. יהודים ניורוטיים יוכלו להתנגד, לצעוק, ולהעצים את נושא ירושלים בכל חששותיהם מהממשל בישראל.

המדיניות הישראלית הדוגלת בויתור הדרגתי על ריבונותה הורגת את ישראל מבפנים. היהודים מוותרים על קלפי המיקוח שלהם אחד אחר השני. עם כל קלף מאבדת ישראל עוד ועוד כוח מיקוח, וחושפת עצמה לעוד לחצים מצד הקהילה הבין-לאומית לוותר על הקלפים הנותרים על מנת להגיע כבר להסכם.

בזמנו, בשנת 1972, ישראל דחתה את הצעתו של סדאת לשלום עם כל הערבים בתמורה למשא ומתן על סיני בלבד. נושא הפלסטינים כלל לא הוזכר. כעבור ארבעה עשורים, ישראל תמצא את עצמה ללא סיני, ללא הגולן והגדה המערבית, ועדיין בלי שלום כולל עם הערבים. כל מנהיגי אומות האסלאם כבר הספיקו לעמוד איש איש בתורו ולהכריז שגם פיתרון הבעיה הפלסטינית והסורית לא תוביל להכרה מצד מדינתו בישראל. מעבר לכך, אפילו עם המדינות איתן ישראל כבר חתמה על “הסכם שלום”, לא קיימת נורמליזציה. האזרח המצרי והירדני עדיין שונאים את ישראל בדיוק באותה המידה שהם שנאו לפני השלום. עיראק וכווית, שתי מדינות עם שלטון בובה אמריקני, סרבו בתוקף לקשור יחסים עם ישראל. אין לצפות מאיראן שתחתום על הסכם עם ישראל גם לאחר פתרון הבעיה הפלסטינית. סעודיה היא המדינה האחרונה שישראל רוצה לחתום איתה על הסכם שלום. פתיחת המשק הישראלי למשקיעים סעודים השוחים בכספי נפט, יעביר את השליטה בכל הנדל”ן בישראל לידיים סעודיות תוך זמן קצר מאוד. ללבנון הנשלטת בידי חזבאללה אין ולו עניין פעוט בסוגיה הפלסטינית. לבנון לא עתידה לחתום על הסכם שלום ישראל גם אם ערפאת יוצא מקברו וייקבר מחדש במתחם הר הבית (מה שיכול מאוד להיות שיקרה במידה וישראל תוותר על ירושלים). שלום עם סוריה יהווה מכה קשה לביטחון ישראל. הסכם שלום שכזה לבטח יכלול הבטחה לחימוש הצבא הסורי מצד ארה”ב כמו בהסכם עם מצריים. סוריה תנצל את השלום על מנת להתחמש, ותתקוף בשנית כאשר תרגיש מוכנה.

משא ומתן עם הפת”ח על נושא ירושלים נראה תמוה בעיני. הבריטים רדפו מחבלים יהודים באצ”ל ובלח”י ולא הסכימו לדון עימם. הפת”ח עדיין מתקיף את ישראל, ועוד משלם משכורות לפעילי הזרוע הצבאית של הארגון, “גדודי חללי אל אקצא”, עם כסף המועבר מישראל. רק לאחרונה נהרג שומר ראשו האישי של אחמד חורי, בכיר במשלחת המשא ומתן הפלסטינית, בקרב יריות עם כוחות הביטחון הישראלים.

תהליך השלום הוא תרמית. ישראל לא נמצאת במלחמה עם הפלסטינים. במידה והיא כן – יש להפציץ אותם עד אפר דק במקום לספק להם מים וחשמל. האיום הפלסטיני לישראל מעורר גיחוך: ברגע שתיאסר כניסת פועלים ערבים לישראל, יצטמצם היקף הפיגועים בידי מחבלים מתאבדים, אשר כבר עומד על בערך אחד לשנה- לאפס. בכל מקרה, הטרור הפלסטיני גובה הרבה פחות קורבנות בשנה מאשר תאונות הדרכים. ההתמודדות אל מול טילי קסאם וקטיושה גם היא אינה אמורה להיות כה מסובכת. במקום להוציא מאות מיליוני שקלים על מערכות הגנה טכנולוגיות מגוכחות, יהיה חכם ויעיל בהרבה לערוך מבצעי פשיטה עונתיים ברצועה ולהרוס מחדש את תשתית הטרור. עוד אמצעי יעיל יהיה גירוש כוחות הסיוע ההומניטארי הבינלאומיים מהשטחים. מהלך שכזה יסייע למטרה הפלסטינית הרבה יותר מויתורים מצד ישראל על עוד ועוד שטחים. אם הפלסטינים יתרגלו למציאות בה עליהם ללמוד לכלכל את עצמם במקום להסתמך על סיוע הומאניטארי, יישאר להם הרבה פחות זמן ורצון לבצע פיגועי התאבדות. אביון התר אחר פת לחם מתקשה לפנות זמן לפעילות טרור.