כמעט בכל הרצאה בה נכחתי עד היום, תמיד נאמרה בשלב מסוים אמרה אחת שמצליחה להוציא אותי מכליי. במהלך ההרצאה תמיד נעמד אדם אחד שאומר משהו בסגנון של “אני אומנם לא יודע הרבה על היהדות, אבל דבר אחד שאני יודע בבטחה הוא שנכתב בתורה שיש לאהוב את שכנך ולא לדכאו. הרי זו התורה על רגל אחת.” הוא צודק. זה באמת מה שרבנים פרוגרסיביים ומורים חילוניים לא יוצלחים מלמדים כיום בבתי הספר. אהבו את שכנכם והתעלמו לחלוטין משאר 612 המצוות. אם אתם כבר עושים זאת, אל תשכחו גם להטביל תינוקות….

ספר שמות פרק כ”ג, פסוק ט’: “וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.”

שמות כ”ג פסוק ל”א: “וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר: כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם, אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, מִפָּנֶיךָ”.

מה ההבדל בין יושבי הארץ אותם יש לגרש לבין הגרים בהם יש להתחשב? ובכן, יושבי הארץ הם אותם העמים אשר ישבו בארץ כנען לפני בוא היהודים ממצריים. אלו הם תושביה המקוריים של הארץ, אותם יש לגרש בשל טינתם הנצחית כלפי העם היהודי המתחרה עימם על אותו שטח המחייה. חובת הגירוש חלה על כל אחד ואחד מבני יושבי הארץ, שכן אפילו הדורות הבאים בעוד שנים רבות יזכרו שעמם גורש, ויהיו עוינים כלפי היהודים. לא מדובר כאן על חזקה באדמה מסוימת, אלא על ריבונות. הארץ הייתה שייכת לכנענים או לערבים הפלסטינים, אך כעת היא שייכת ליהודים. שליטים יהודים מודרניים מאמינים שהערבים יהיו מוכנים להתעלם מהגזל ומההשפלה בתמורה לסיוע כלכלי. התורה מתייחסת לבעיה באופן הרבה יותר רציונאלי: אם היהודים רוצים להיות שליטיה הריבונים של הארץ, הם חייבים לטהר אותה “מיושביה”.

התורה חוסכת בסבל הנדרש להסב לאויבים: על יושבי הארץ להיות מטוהרים מהאדמה (שמות, כ”ג, ל”א), מוחרמים (דברים, כ’, י”ז), אך לא בהכרח להיהרג בידי היהודים. לאחר שיושבי הארץ גורשו, והסיכון הביטחוני מבית הופחת משמעותית, היהודים חופשיים לקחת סיכונים מחושבים. ספר דברים פרק כ’ מפרט על מלחמות אותם יוזמים היהודים על דעת עצמם על מנת לכבוש את שאר ארץ כנען, ללא כל צביון אלוהי. במלחמות שכאלה, אין צורך בגירוש יושבי הארץ כל עוד הם מסכימים לקבל על עצמם שלטון יהודי. במקרה והתושבים המותקפים לא מראים התנגדות לצבא היהודי, יש להרשות להם על פי התורה להישאר באדמתם בתמורה למסים ועבדות, ככתוב: “וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ, יִהְיוּ לְךָ לָמַס–וַעֲבָדוּךָ. ” (דברים פרק כ’, י”א). חוק זה חל רק רק על ערים הרחוקות ממרכזי אוכלוסין יהודיים (דברים כ’, ט”ו).

העמים הכבושים אינם נהנים מעמד של גרים, אשר אין לדכאם. העבדות המוזכרת בפסוק ככל הנראה כללה סיורים לאורך גבולות הממלכה, או עבודה ציבורית בתחזוקת ערים יהודיות. מעבר לעבדות, העמים הכבושים ממשיכים להנות מזכויות קרקע. ההבדל העיקרי בין גרים ליושבי הארץ, הוא שיושבי הארץ חופשיים להמשיך ולעסוק בדתם הפגאנית, שכן הם לא מתגוררים בארץ ישראל ‘פרופר’, ועל כן אינם מטמאים אותה בטכסיהם.

כעת נדון במושג “הגר”. החוקים בתורה אינם מובאים לנו בסדר כרונולוגי. למשל, בספר שמות פרק כ”ג, פסוק ט’ מובאים דינים אשר מתייחסים לסיטואציות מאוחרות יותר מהסיטואציה המובאת בשמות כ”ג, ל”א. כיצד אנו יודעים זאת? פרק כ”ג, פסוק י’ דן בנושא שנת שמיטה, אשר חל כל שנה שביעית. אנו יודעים כי העיסוק בחקלאות החל רק לאחר השלמת כיבוש הארץ בידי בני ישראל, כך שכרונולוגית הוא אמור להופיע מאוחר יותר. מסיבה זו מופיעים הגרים רק לאחר גירוש יושבי הארץ.

מי הם הגרים? הם אינם יושבי הארץ, שכן אלה כבר גורשו (נכון, היהודים לא ממש נחמדים). הפועל “גר” בתורה מרמז על התגוררות משותפת, מקובצת. בעברית המודרנית אין במילה מעבר למשמעות המגורים באשר הם. המילה אף מופיעה במשמעות תוקפנית יותר, ככתוב בספר תהילים פרק נ”ו, פסוקים ו-ז’: “כָּל-הַיּוֹם, דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ; עָלַי כָּל-מַחְשְׁבֹתָם לָרָע. יָגוּרוּ, יצפינו (יִצְפּוֹנוּ)–הֵמָּה, עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ… ” כמו כן, בתהילים ק”מ, פסוקים ג-ד’: “אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב; כָּל-יוֹם, יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת. שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם, כְּמוֹ-נָחָשׁ”. המוטיב המרכזי העולה מההתייחסות לגרים הוא כניעה.

במונחים מודרניים, על הגרים לקבל את הריבונות היהודית ללא עוררין. ביהודה העתיקה, הגרים לא דוכאו, אך גם לא נהנו מזכויות פוליטיות. במובן זה מתייחסת התורה ליהודים כאשר היא אומרת “כי גרים הייתם בארץ מצריים”. בין אם היהודים היו עבדים, או אם הם חיו בעושר, הם לא נהנו מזכויות פוליטיות.

חז”ל פרשו אף יותר בקשיחות את מושג הגר, בתור “מתגיירים” ליהדות. מבחינה סמנטית זוהי פרשנות נכונה. דתות זרות אכן נאסרו ביהודה, וכל תושב זר החי בשטחה היה מחויב לעסוק בפולחני היהדות. לדוגמא, עבדים זרים נאסרו מלעבוד בשבת, מלהקים מזבחות, לעבוד אלילים, להקריב קורבנות לאלים זרים או לאכול דם. הם היו חייבים במגבלות חג הפסח ויום כיפור. התושב הזר אשר התגורר בשטחי יהודה היה כפוף לתכתיבי הר סיני, וחי כיהודי לכל דבר חוץ מסוגיית דיני הנישואין.

המושגים “גר” ו”יושבי הארץ” מופיעים לעיתים בתורה באותה המשמעות. דוגמא כזאת מובאת כאשר אברהם מתחנן בפני שבט חט שיאפשרו לו לקבור את אשתו המנוחה בקריית ארבע (בימינו התנחלות ידועה לשמצה הממוקמת על “אדמה ערבית גזולה”). בראשית כ”ג, פסוק ד’: “גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.” אברהם התברך במוח משפטי דגול. הוא טוען כאן להיותו כעת תושב כנוע (גר), אך מכריז כי הוא עוד יישב את הארץ. אברהם מתעקש לרכשו את האדמה במקום להסכים לקבלה בחינם. ישראל נטשה כיום את אותה האדמה הקנויה, מערת המכפלה, והשאירה אותה לערבים.

אפילו ל”תושב”, מושג הגבוה מ”גר”, יש ניחוח של נחיתות. אין התושב רשאי להשתתף בטקס הקרבת הקורבנות בפסח (שמות י”ב, מ”ה) עד שיתגייר ויעבור ברית מילה (י”ב, מ”ח). מעמדו רם אך במעט משל עבד (ויקרא כ”ה, פסוקים ל”ה, מ’). זכותו לחיות בארץ אינה נתונה לערעור, אך הוא אינו זוכה למעמד חברתי של יהודי. אין ולו אזכור אחד בתורה של גר בה לא מצוין שהוא נחות לעומת היהודי.

על כן, מה היא משמעות הדיכוי? לא נותר לנו אלא להתפאר מדברי המחוקק אשר הקדים כל תיאורטיקן פוליטי. משמעות הדיכוי הינה נישול אדם מזכותו המולדת: חיים ובעלות על רכוש פרטי. זכויות פוליטיות, והזכות להשפיע על אופי המדינה היהודית אינם נכללים בזכויותיו.

היהודים דוכאו במצריים והיו לעבדים (שמות פרק ג’, פסוק ט’). הסורים דיכאו אותנו עד שהיינו זקוקים למושיע (מלכים ב’, פרק י”ג, פסוקים ד’-ה’). עבור המחוקק התנ”כי, משמעות הדיכוי הייתה קשה בהרבה מסתם שלילת זכות ההצבעה.

איסור מקביל בספר שמות פרק כ”ב, פסוק כ’ מבהיר את הנקודה, “וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” מהי משמעות המילה תונה? ניתן להבין כי בצירוף עם המילה “תלחץ”, הכוונה היא “לשאוב החוצה”. ומה ניתן לשאוב החוצה מבנאדם? וודאי שלא את זכויותיו הפוליטיות, אלא את חייו ורכושו.

חשוב עוד לציין כי המילה “לחץ” מתייחסת לדיכוי “מנומס”. כאשר לוחצים על אדם לבצע פעולה, הדבר מתייחס תמיד לפעולה לא אלימה. לעומת זאת, המילה “עושק” מתייחסת לדיכוי אלים של אדם את חברו. ככתוב, “לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל” (ויקרא פרק י”ט, פסוק י”ג).

הרבה לפני שהנוצרים חרטו את המצווה בתור ספינת הדגל שלהם, היהודים צוו, “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט, פסוק י”ח). לא במידה שבה אתה אוהב את עצמך, אלא בעצם זה שאתה אוהב את עצמך. אהבתך לאחרים צריכה להיות כמו אהבתך לעצמך. פרשנות שונה לפסוק היא שעליך לאהוב אדם הדומה לך, ושהינו כמוך.

התרגום המקובל של “רעך”, אינו מתייחס אל המילה כראוי. בתהילים מ”ה, פסוק ט”ו, הבתולות בקרון אשת המלך בוודאי ואינן שכנותיה. תרגום המילה כ”חבר” גם אינו פוגע כראוי במשמעות הנכונה, כפי שמוצג בספר ויקרא י”ט, פסוק י”ג. לא הגיוני שמשמעות הכתוב תהיה שמותר לרמוס את חברך. כוונת המושג “רע”, היא לאדם אשר הולך איתך על אותו הנתיב. המושג מתייחס גם לדו המשמעות של המילה. רע - משמעותו גם “רשע”, וגם חבר ההולך עימך על אותה הדרך. על כן, הכוונה ברע אינה שכן, אלא אדם הנמצא עימך בקרבה, וצועד עימך באותה הדרך. לדוגמא, בנאי מגדל בבל קוראים “רעים” אחד של השני. על כן משמעות המילה “רע”, אינה שכן, אלא קולגה או שותף.

ההבדל המשמעותי בין הגישה היהודית לנוצרית, היא מי להחשיב בתור רע. הנוצרים של היום מכריזים באופן בלתי מציאותי על כל האנושות בתור רעים, ולכן לא מצליחים באמת ליישם את אמונתם. אך הדת הנוצרית טוענת כי אפילו אדם רשע יכול ליפול תחת השפעתו החיובית של השומרוני הטוב. על פי הגדרת הנצרות, רע, הינו אדם אשר מצופה ממנו לתת עזרה בעת צרה. הגדרה זו לבטח אינה תקפה לגבי הכנענים, והערבים הפלסטינים.

מהי אותה האהבה הנדרשת מאיתנו כלפי רענו? “לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל” (ויקרא י”ט, י”ג), “לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ” (ויקרא י”ט, י”ז), “לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ” (פרק י”ט, י”ח). פסוק זה אגב, מפריך את הטענה שנקמת דם אסורה ביהדות, אל מעגן אותה בתור מצווה שרק לה’ מותר לבצע. הנקמה אסורה רק נגד יהודים, מתוך הנחה מוקדמת שכוונותיהם תמיד טובות. בחברה שומרת חוק ומצוות כחברת היהדות העתיקה, הייתה הנקמה דבר בלתי מוכר. אך נקמה כנגד אויבי היהודים (וילדיהם לדורות) איננה רק זכות, אלא במקרים מסוימים אף מצווה הלכתית: “עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם” (קהלת, פרק ג’, פסוק ח’).

מצוות האהבה גוררת רשימה של מקבילות המתייחסות לאיסור הקנאה (ספר שמות, פרק כ’, פסוק י”ג).

משמעות אותה האהבה לרעך היא חוסר שנאה, נקמנות, דיכוי וקנאה. בעוד שאין לדכא גרים, את הרע אסור אפילו לשנוא. התורה מבדילה בין מעגלי הקרבה השונים של האדם: ככל שאדם קרוב יותר למעגלך האישי, כך הוא נהנה מזכויות מפליגות יותר. בני משפחה לדוגמא נהנים אף מיותר זכויות: חובה לכבד הורים. מעגל אף צמוד יותר הוא התא המשפחתי, חובה לכבד ולתת הטבות מפליגות לאשתך. מאוחר יותר כאשר החברה היהודית הפכה לחזקה והגרים נקלטו במלואם, מצוות האהבה הוכללה גם עליהם (ספר דברים פרק י’, פסוק י”ט). ההלכה קבעה שיש לספק יחס שווה לחלוטין למתגיירים וליהודים מולדים.

התורה קובעת כי “כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ ” (ויקרא פרק י”ט, ל”ד). אי אפשר להיות יותר רחמן מזה. בספר שמות פרק י”ב, פסוק מ”ח מובא פסוק נוסף בנושא: “וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה–הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ.” על מנת להיות כמו היהודי, על הגר לנהוג כיהודי: עליו לעבור ברית מילה, לשמור על מנהגים יהודים, ולהפוך ליהודי לכל הדעות. רק לאחר מכן, חובה עלינו לאהוב אותו, כפי שאנו מצווים לאהוב כל יהודי, כפי שאנו אוהבים את עצמנו.

לסיכום – איסור דיכוי הזרים בתורה, מתייחס אך ורק לגזל הכוחני של רכושו וחייו של נתין כנוע, אשר נאמן לדת היהודית. “ואהבת לרעך כמוך” – התורה דורשת מהיהודי גישה חיובית רק כלפי חבריו לדרך, החולקים איתו את השקפת עולמו.