הערבים מאמינים שלקחנו להם את האדמה. שום כמות של תעמולה לא תוכל לשנות את העובדה שהדיונות שלהם הפכו לגינות שלנו.

העובדה שבימי שליטת הערבים בארץ, היה פה לא יותר מאשר דיונות, פחות חשובה מזה שהיה מדובר בדיונות “שלהם”. מאידך גיסא, החינוך הישראלי, אשר נגיש לערבים, שם דגש על האצילות שבלאום , בשימורו, ובמאבק הלאומי על פי הדוגמא היהודית. דוגמא אותה הערבים לא מהססים לאמץ.

אין ולו דוגמא אחת בהיסטוריה בה חיו כובש ונכבש יחד בשלום (ובטח שלא בהיסטוריית הסכסוך היהודי- ערבי). מאז ומעולם בעת התקוממות עממית, חוסלו המתקוממים עד שהייתה נעשית ההתקוממות חסרת חשיבות. בעיתות בהן לא הופעל כוח כנגד מתקוממים, נוצלה מדיניות אפס המעשה של הכובש לצורך הסלמת המאבק. מעולם לא נתפסה אדיבות ונדיבות מצד כובש בתור דבר אלא חולשה פיזית, מוסרית, ובתור הזדמנות להתקומם.

שיחות שלום מובילות לשלום רק כאשר נושא המריבה אינו חיוני לקיומם של הצדדים הלוחמים. גרמניה וצרפת שתיהן היו מאוד רוצות לספח לעצמן את חבל אלסס-לוריין, אך הן מסוגלות גם להתקיים בלעדיו. כאשר הוויכוח הוא סביב טריטוריה בעלת חשיבות מהותית, נשמתה של אומה, לא ניתן לפתור את הבעיה בשיחות משא ומתן. הדרך היחידה לחיות בשלום, היא לחסל את האיום. האמת פשוטה, אך לא נחמדה. על כן מדמיינים רבים שההיסטוריה נפסקה בימינו, ושמצוות התורה בטלות בדורנו. רבים החליטו כי הגענו לאחריות הימים בהן גר זאב עם כבש, ואומות מאמינות שניתן לפתור נושאים מהותיים בדרכי משא ומתן. הלך רוח זה הינו לא פחות מאשר אפוקליפטי. ימינו ללא ספק אינם אחריות הימים, והמנטאליות האנושית לא רק שלא השתנתה, אלא נעשתה אם כבר אלימה יותר בזכות טכנולוגיות המלחמה המודרנית.

סיקור התקשורת מראה לנו את פני האויב, ואנו לומדים לראות אותו כאוסף פרטים אינדיבידואלים, במקום כהמון. אינדיבידואלים מעוררים חמלה בעוד שהמון מעורר פחד. לראות את הומאניות האויב בטלביזיה , שלא בראייה מלחמתית, גורם לאיבוד הרצון ללחימה. דמיינו את כלי התקשורת של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה מדווחים בשידור חי מטוקיו ודרזדן המופצצות והבוערות. דמיינו תמונות של ילדים שרופים כתוצאה מהפצצה אמריקנית . אין ספק שתמונות כאלו היו משפיעות על הציבור בארצות הברית. הסיקור המעמיק של הערבים הצליח להפוך אותם מ”אויב” ל”אנשים בדיוק כמונו”. מעטים מבינים שאויבינו הם למעשה באמת “אנשים כמונו”, וכך גם מטרותיהם, זהות לחלוטין לשלנו – ובדיוק מסיבה זו אנו נלחמים נגדם. שנינו רוצים בדיוק את אותה פיסת האדמה הקטנה הזו. שנינו רוצים להיות אדונים לגורלנו ולא תלויים בחסדיהם של שלטון זר.

יהודים מתבוללים רבים מכירים רק משפט אחד מהתורה “ואהבת לרעך כמוך”. רבים אף חושבים שהמשפט מקביל לזה שבנצרות “אהוב את אויבך”. אך בתורה כתוב גם: “כי אתן בידיכם את ישבי הארץ, וגרשתמו מפניך” (ספר שמות פרק כ”ג פסוק ל). אותם רעים אשר מצווה עלינו לאהוב, הינם אלה אשר קיבלו על עצמם את העקרונות הבסיסיים של היהדות. מדובר או בגרים, או ביראי שמיים, אך בכל מקרה אנו מצווים לאוהבם מכיוון שהם נאמנים ושואפים להיות אזרחים טובים של המדינה היהודית. במקרה של ערביי ישראל, דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהמציאות – כאשר מדובר באזרחים אשר מזדהים עם האסלאם, אחיהם הערבים, והפלסטינים – לא עם יהודי ישראל.

התורה מאוד פרקטית. אסור להגיע להסכם עם אויבים משובעים, ובטח שלא לחיות בשלום עם אלה שמחשיבים עצמם כבעלי זכות מוסרית על האדמה (ובתור בעליה). אין תהליך שלום, אך יש תהליך שמוביל לשלום – טיהור הארץ מאויביה.