אנשים שונאים אויבים חלשים. ועל כן היהודים שונאים את החמאס ומסרבים לדון עימו. אך שימו לב לשני דברים חשובים: החמאס לא פוגע במטרות יהודיות מחוץ לישראל ומסרב להכריז על מדינה פלסטינאית.

חמאס יכול בקלות לזכות במטרות פוליטיות בדרך פגיעה במטרות יהודיות בחו”ל: קהילות יהודיות, עסקים יהודיים, ויהודים באשר הם. ישראל לא מסוגלת להגן על כל היהודים בעולם. אם יהודים אמריקאים יהיו נתונים להתקפות בלתי נפסקות מצד החמאס, הם ילחצו על ישראל לעשות כל ויתור נדרש למען שלומם.

לחמאס לא חסרים האמצעים לביצוע מתקפות טרור בעצימות נמוכה כנגד יהודים בחו”ל, במיוחד באירופה ודרום אמריקה. החמאס יודע שמתקפות בחו”ל לא יגררו תגובה ישראלית כנגד הפלסטינים. מנהיגי החמאס הם ברובם אנשים ממושמעים אשר אינם מפחדים ממדיניות החיסולים של ישראל, בניגוד לפת”ח המונהג בידי עבריינים וגנבי מכוניות. החמאס מסרב להפסיק את הירי על ישראל על אף איומיה של ישראל להמשיך במדינות החיסולים.

יכולותיה של ישראל בחו”ל מוגבלות לעומת היד החופשית לה זוכה השב”כ בגדה המערבית. החמאס יגלה שפגיעה ביהודים בחו”ל זה מבצע קל בהרבה מאשר פגיעה ביהודים בתחומי ישראל.

יחסי ישראל חמאס מעידים על רמה גדולה של שיתוף פעולה. השב”כ יודע כיום לסכל כ99% ממתקפות הטרור. אפילו עם הנוכחות האדירה של משתפי פעולה בשורות ארגוני הטרור, קשה להאמין שהחמאס מצליח להוציא לפועל פיגוע אחד בשנה בלבד. הרי בסופו של דבר, החוליות המבצעיות הן הרי קטנות, וכמה קשה כבר יכול להיות לזהות מי החפרפרת לאחר מספר מבצעים כושלים? דעתי היא שארגוני הטרור ממעיטים בכוונה את מספר ההתקפות שהם מוציאים לפועל מתוך אי אילו הבנות עם ישראל שיהיו מקובלות על שני הצדדים.

דבר לא מונע מהחמאס מלהכריז על עצמאות ברצועת עזה. פריצת הגבול מול מצריים לאחרונה מעידה כי אין לממשלת חמאס בעיה להתנכר למצריים. אפילו שהחמאס תלוי במצריים מבחינה לוגיסטית, הוא יזם בכוונה משבר שיציג את מצריים בתור משת”פית של ישראל. לחמאס לא אכפת מההתנגדות הערבית למדינה פלסטינית. מדינות ערב הרי צריכות את החמאס יותר משהוא צריך אותם. הבעיה הפלסטינית מספקת למדינות ערב אמתלה לנהל משטר מושחת תוך כדי שימוש בישראל בתור שעיר לעזאזל בכל בעיות האומה. הדבר האחרון שמדינות ערב רוצות זה פיתרון לבעיה הפלסטינית. אדם כמו משעל או הניה היה רוצה מאוד להירשם בהיסטוריה בתור מקים המדינה הפלסטינית לפני חיסולו בידי ישראל. אך זה לא קורה.

החמאס הציע לישראל שביתת נשק ארוכת טווח. כל מוסלמי שיטען אחרת הוא שקרן: האיסלאם אוסר בתכלית האיסור לקבל את נוכחותה של מדינה לא מוסלמית על שטחי אדמות האסלאם. על פי ההלכה המוסלמית, מותר לחתום על שביתת נשק זמנית של עד לתקופה של עשר שנים למטרות התחמשות והתעצמות בלבד. על כן, חמאס מציע כל שבאפשרותו תחת החוק המוסלמי. החמאס הוא ארגון כנה, ובדרכו שלו גם הוגן, שלא כמו עברייני הפת”ח.

חמאס הוא הארגון הפלסטיני הראשון שניסה להשליט שלטון חוק בעזה. הוא היה מצליח אילולי הפת”ח ושאר הפלגים החילונים היו מסרבים לקבל את מרותו. החיכוך על מושכות השלטון הותיר את החמאס בפני האפשרות של מלחמת אזרחים, ממנה בחר לנסוג. כרגע החמאס שבוי בין ההגבלות הישראליות, ארגוני גרילה יריבים, ואוכלוסייה ממורמרת. אין ביכולתו לעשות מעבר למה שהוא כבר עושה.

החמאס נמנע מלתקוף את ישראל מזה זמן מה. התקפות רבות המיוחסות לחמאס מבוצעות למעשה בידי “גדודי השהיד עז אלדין אלקסאם”, המקושרים בקשר רופף לתנועה הפוליטית. החמאס אינו מסוגל באמת לשלוט ברצונם של הגדודים להפגיז את ישראל. יחסי שתי התנועות מבוססים על שיתוף פעולה ולא על היררכיה. המחבלים בשטח אינם שותפים לתהליך המדיני, אך מצד שני אינם מסכימים להישאר מחוץ למשחק – אז הם יורים רקטות. מעגל האלימות בעזה מנציח את עצמו: אלימות מעזה הגוררת תגובה ישראלית, הגוררת עוד אלימות מעזה, הגוררת תגובה – וכן הלאה.

לישראל אין ברירה אלא לדבר עם החמאס. הפת”ח אינו יותר מאשר בועה. מאז ומעולם הוא היה בועה, מבצע של אדם אחד. חמאס יכול להחליף בקלות מנהיגים שנרצחו בידי ישראל, אך פת”ח אינו מסוגל. חוץ מעבאס, ברגותי, ועוד כמה אחרים, אין בפת”ח מנהיגים כריזמטיים ופופולאריים. הפלסטינים תומכים בחמאס בתור ארגון, אך בפת”ח רק בשל דמויות המפתח שבו. הפת”ח הוכיח פעם אחר פעם שהוא איננו מסוגל להשליט שלטון חוק בגדה, אפילו עם עזרתה של ישראל. מסיבה לא ברורה, ישראל מענישה את הרצועה, בה משתדל החמאס להפסיק את ההתקפות, אך מעניקה פרסים לגדה, בה מקבלים מחבלים משכורת מהפת”ח.

השאלה הגדולה היא האם ישראל בכלל רוצה שלום עם הפלסטינים. אם התשובה היא כן, היא חייבת לדבר עם חמאס.