מהות הבעיה היא בכך שהם כמונו. היהודים וויתרו על חיים יחסית בטוחים בפזורה לטובת החיים המלאים בסכנות וקשיים בארץ המובטחת. גם הפלסטינים אינם מתכוונים להחליף את שאיפותיהם הלאומיות בטובות הנאה שמציעה המדינה היהודית. מקומות עבודה בישראל מפרנסים אותם, חיי הרווחה הישראליים מותירים להם פנאי, החינוך הישראלי (היהודים משמשים להם דוגמה) מלמד אותם שלאומיות היא דבר אצילי. והם ממשיכים להלחם.
הם דומים לנו ורוצים את אותה הארץ כמונו. גם הם לא רוצים לחיות ע”פ חוקים זרים ומנהגים לא להם. גם הם למודי רדיפה, פחד וטינה כלפי הרודים בהם. ערכים היקרים לנו יקרים גם להם. הארץ קטנה מדי מכדי להגיע לפשרה עליה. אנחנו רוצים את יהודה שכיום מאוכלסת על ידם והם דורשים את ירושלים הנמצאת בידנו. כל הסכם אינו קביל לשני הצדדים. כל אחד רואה בהסכם את השלב לקראת הקרב המכריע.
הדור הוותיק זוכר את המלחמות ואת רמת החיים המתאימה ל”תקופת הברזל ” והם מכירים בעליונותה של ישראל. הדור החדש מקבל עליונות זו כמובנת מאליה. ודורש שוויון. יש כאלה שגם השוויון אינו מספק אותם – הם מבקשים להשיב לעצמם את כל הארץ. תוצאות כלכליות אפשריות אינן מרתיעות אותם.

השוחד הישראלי לא מועיל. מזה עשרות שנים ישראל מנסה לרכוש את נאמנותם של הערבים על ידי הנחות במיסוי, פרויקטים ציבוריים מרשימים, במתן ביטוח רפואי, מימון החינוך, העלאת רמת החיים והטבות מפליגות אחרות. הישראלים סברו שאפשר לקנות את הנאמנות. לא ולא. הנאמנות נקנית רק על ידי השפעה אידיאולוגית. כל ההטבות הכלכליות רק משכנעות את הערבים שישראל זקוקה להם, מפלה אותם, חייבת להם. הם לא נאמנים אך לעת עתה שומרים על איפוק אך לא שוכחים להביע את מורת רוחם על נפח ההטבות ומתנות חינם, ולדרוש עוד ועוד.
אנו מפרנסים את האויב במקום להפטר ממנו.