היהודים מאמינים בשלום מסיבות שונות. יש כאלה שפשוט מונעים משנאה והלקאה עצמית, ורוצים שישראל תשלם מחיר דמים על חוסר מוסריותה. אחרים עייפו ממלחמה, ומעדיפים לדמיין עתיד וורוד בו יהודים, מצרים ואיראנים חיים בשלום שלווה ושמחה – גישה בלתי מציאותית המאפשרת למאמין לעצום את העיניים ולכבות את השכל. אחרים מאמינים ברציונאליזם פרימיטיבי – גישה שכבר סחפה יהודים בעבר, ועדות לכך היא מספר ה-יהודים הגדול אשר תמכו נלהבות במפלגה הקומוניסטית. מאמיני הגישה, מחזיקים באמונה המטופשת שכל בעיה אנושית, אינה יותר מאשר משוואה מתמטית שניתן לפתור באמצעות דיונים.
פוליטיקאים מושחתים נוטים לתמוך בתהליך השלום על מנת לקבל את קולם של ההמונים, אותו הם מנצלים לעסקיהם הפרטיים. בכירי צבא רבים בחרו בדרך השלום לאחר שראו שפתרונות צבאיים כשלו במתן פיתרון לסכסוך. כנראה שהגנרלים לא מבינים שאפילו במתמטיקה, ובטח שביחסים חברתיים, ישנן בעיות אשר אינן ניתנות לפתירה. בעצם ייתכן וההיפך הוא הנכון: הממסד השמאלני בישראל ממנה קצינים ליברלים שטופי מוח לעמדות מפתח צבאיות, ואז מתפלא כאשר הם אינם מסוגלים לעשות את הנדרש בכדי להגיע להכרעה צבאית.

במקום לתור אחר פיתרון מיידי שבכל מקרה יהיה מוטעה, על ה-יהודים לקבל את קיומו של סכסוך בעצימות נמוכה, הגובה קורבנות מפעם לפעם, ושעתיד להמשך בעתיד הנראה לעין. האמת היא, שלא ניתן לדעת מה יקרה בעוד מספר עשורים. שיפורים בטכנולוגיות ירוקות עלול להפחית מערכה של תעשיית הנפט, מה שיוביל לעוני אדיר מימדים במדינות ערב. במדינות שכאלה, יגדל מספר הקיצוניים הדתיים המוכנים לבצע פיגוע בעשרות מונים, אך מצד שני יחלשו הצבאות הסדירים.

הערבים עלולים להשיג נשק גרעיני, שללא ספק יתגלגל לבסוף לידי מחבלים אשר עלולים להשתמש בו כנגד ישראל. האיום רק ילך ויגדל במקרה של חתימה על הסכמי שלום, שכן ישראל תתקשה לנקוט במכת מנע כנגד מדינות עימן היא נמצאת ביחסי ידידות.

הערבים בישראל עלולים להתרבות עד שיהוו שליש מין האוכלוסייה המצביעה. קואליציה המורכבת מערבים, מפלגות שמאל יהודיות, ומפלגות המייצגות את האוכלוסייה הזרה בישראל תביא לסופה של המדינה היהודית. אופציה אחרונה היא שהיהודים פשוט יגרשו את הערבים מישראל.

קיימים כל כך הרבה משתנים לא ידועים במשוואת השלום, שכל ניסיון לחזות אותם הינו בלתי אחראי ומטופש. לעומת זאת, ישנם דברים שקל יותר להבין. הערבים אינם זקוקים לשלום עם ישראל: הם יכולים לחיות עם שלום או בלעדיו. הערבים אינם זקוקים לסיועה של ישראל, ואינם מפחדים מהתקפותיה. הסכמי שלום לא ישנו את התנהגותם של הערבים: התמיכה בטרוריסטים במדינות ערב תימשך, אם רק כדי לספק תעסוקה לזעמם של הקיצונים מבית הרחק מהממשל. היחסים הכלכליים היחידים אשר יכולים לצמוח בין ישראל לבין מדינות ערב, הם השקעות ערביות בנדל”ן ישראלי – תהליך אשר כבר כיום נמצא בהליכי חקיקה.

הערבים, באדישותם המוחלטת ל-תהליך השלום, לא מציעים שום ויתורים לישראל: יש לנטוש את יהודה ושומרון, לחלק את ירושלים, ולפצות את הפליטים תוך מתן אפשרות לחלקם לשוב לישראל. זו לא באמת תוכנית שלום, אלא יותר הסכם כניעה המוצע בפי תוקפן מובס השואף לזכות בכבודו הנרמס.

ישראל לעומתפי תוקפן מובס השואף לזכות בכבודו הנרמס.

ישראל לעומת זאת, מוותרת פעם אחר פעם ולא מקבלת דבר בתמורה. הערבים לא נתנו לישראל דבר בתמורה לנסיגתה מרצועת עזה, צעד משמעותי אשר כמעט ופילג את המדינה והותיר צלקת לדורות. להיפך, הערבים רק החריפו את התקפותיהם בעקבות הנסיגה. על פני השטח, ניתן לומר שהאשמים בהתקפות הם רק המחבלים הפלסטינים. למעשה, הטרור הפלסטיני לא היה מסוגל להתקיים ללא תמיכה משותפת של מדינות האסלאם. סוריה מספקת לפלסטינים נשק, איראן ממנת ומאמנת מחבלים בשטחה, מצריים דואגת להברחות ולוגיסטיקה, וערב הסעודית מספקת תמיכה פיננסית ולחצים דיפלומטיים.

בזמנו הציע סאדאת לישראל שלום עם כל העולם הערבי בתמורה לסיני ורמת הגולן, אך לא אמר מילה על הפלסטינים. לאחרונה הציעו הסעודים לישראל שלום עם כל מדינות ערב בתמורה ליהודה, שומרון ו-ירושלים. כעת ישראל דנה עם הפלסטינים בדבר סוגיות פעוטות ביהודה, שומרון ו-ירושלים, ללא כל דו שיח עם כלל מדינות ערב. ככל שעובר הזמן נראה כי מורעים התנאים.

אולם הבעיה האמיתית אינה מבחוץ, אלא מבית. ערביי ישראל מהווים כשליש מהדור הצעיר, וכבר מהווים רוב מוחלט באזורים מסוימים בארץ. הממשל הישראלי מוותר על אדמות בעלות חשיבות דתית, היסטורית, ואסטרטגית מתוך פחד מפני שני מליון הערבים החיים שם. מדינת ישראל המונעת מפחדים, וכבולה בצביונות ליברלים, מועדת לקראת מדינת חוף ברוחב של מספר קילומטרים בלבד. אולם גם בשטחי מדינה זו חיים מיליוני ערבים – אשר יצביעו ביום מין הימים בקלפיות ולא יסכימו למשמע מילה אודות הסכם שלום עם ה-יהודים המובסים. מדובר למעשה במדיניותו המוצהרת של אש”ף, התרבות העם פלסטיני עד להשגת הניצחון הדמוגראפי. פועלם הראשון של הערבים בישראל לאחר הזכייה במושכות השלטון, תהיה לספח את הגדה לשטחי המדינה, ולהכריז על הקמתה של מדינת פלסטין. בעקבות מאורעות אלה, תקוותם היחידה של יהודי ישראל תהיה “הערבים המתונים”. נותר לנו רק להתפלל שאלה יטענו שהם מסכימים לחיות עם ה-יהודים במדינה משותפת.

רק הזמן יכול לספק פיתרון לבעיות בלתי פתירות. הקומוניזם נעלם מהעולם, וכך גם הטרור השמאלני של שנות ה70. גם הטרור האסלאמי לא ישרוד לנצח. רעיונות קיצוניים לא שורדים לנצח, וחברות בוערות שבות לחיים שלווים. היקף הטרור הפלסטיני כיום הינו מלאכותי לחלוטין. הוא הובאו עלינו בידי מדיניותם של ביילין ופרס אשר הזמינו את אש”ף המובס מתוניס לגדה המערבית, המליכו אותו, מימנו אותו, ופרסמו ברבים שהוא פרטנר לשלום. כך קרה שחתול אשפתות החל לחשוב על עצמו בתור אריה. הפלסטינים תומכים בהמשך המאבק משתי סיבות: תקווה וייאוש. התקווה לנצחון, והייאוש היומי של חייהם. לשתי הסיבות ישנם פתרונות – שימוש בכוח מכריע, ועידוד הגירה. האחים המוסלמים, אש”ף ו-חמאס כבר הפכו לארגונים פוליטיים, וסביר להניח שגם ארגוני לוחמת הגרילה ילכו באותה הדרך. הפלסטינים לעולם יהיו עוינים כלפי ישראל, שכן ה-יהודים השתלטו על מה שהם מחשיבים בתור אדמתם. עוינות זו לנצח תתורגם כפעילות חבלנית בעצימות נמוכה, אך לעולם לא כמלחמה פתוחה.

ל-תהליך השלום אין תקדים היסטורי. מעולם לא ניהלו שתי מדינות עוינות תהליך שלום למשך עשורים תחת אש. שלום מעולם לא הגיע בדרך של משא ומתן, אלא רק בעקבות הבסתו של אחד מהצדדים הלוחמים. ארה”ב ניהלה משא ומתן עם ויאטנם למשך עשורים, אך היא לא ניהלה איתה מלחמה. המלחמה התנהלה בין דרום לצפון ויאטנאם – והצפון ניצח. על כן תהליך השלום בויאטנאם נכשל, כמו בכל מקום אחר. תהליכי שלום הם איוולת שמאלנית, גישה פרימיטיבית רציונאלית לבעיות בעלות מורכבות אדירה אשר אינן ניתנות לפתירה באמצעות פשרות.

פתרונות העבר של ישראל לבעיה הפלסטינית דווקא הוכיחו עצמם כיעילים מאוד – גירוש סיסטמאתי של מנהיגי התנועות פוליטיות וחברתיות. כל מי שזכה למעט כוח והכרה גורש מייד. נקיטה באותה המדיניות כיום לא תצריך את גירושם של מספר רב של אנשים – רק את מנהיגי חמאס, פת”ח, ושאר הארגונים. ישראל כאמור נקטה במדיניות זו בין שנות ה60- ל- 80 בהצלחה רבה. הגדה נותרה שקטה. אף על פי שאש”ף עשה כל שיכל על מנת לשלוט בגדה מרחוק, זה לא השתווה לנוכחותו המחשמלת של ערפאת. ביילין ו-פרס הביאו את ערפאת לגדה והוציאו את שד הטרור מהבקבוק. כוונותיהם היו טובות. הם רצו את ערפאת בתור הבובה שלהם. הם טעו. הייתה זו עוד דוגמא למחיר הדמים אותו נאלצת חברה לשלם בעבור איוולתם של שמאלנים חדורי כוונות טובות.

מרבית אוכלוסיית הולנד הייתה טובה ליהודים בזמן השואה. הבעיה היא שההולנדים גם היו טובים כלפי אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים בתחומם. אותה קבוצת מיעוט שסייעה לגרמנים רדפה אותנו, וכך נרצחו 75% מאוכלוסיית יהודי הולנד.

מרבית היהודים הם אנשים הוגנים המאחלים רק טוב למדינתם. אך אם לא נעמוד אל מול המיעוט השמאלני האכזר, מעט מאוד יהודים ישרדו בישראל.