“אני מוכן למשא ומתן עם אש”ף. אני מאמין שאנו חייבים לשבת עימם ולומר להם – לא”. הרב מאיר כהנא.

למדינות ערב לא באמת אכפת מנוכחותם של יהודים על חלקת אדמה מזערית ונידחת בפלסטין – אפילו כוחותיו של אבראהים פאשה לא התאמצו במיוחד בזמנו להשקיע יותר מאמצים בהכתבת מרותם על עמי האזור. מנהיגים ערבים מתייחסים לישראל בפרגמאטיות: ב1967 לדוגמא, השמדת ישראל הייתה מקנה לנאצר תואר של מנהיג פאן-ערבי בלתי מעורער, מה שגם היה מחזק את מעמדו מבית. כיום מצריים רואה בהסכם השלום עם ישראל בתור השקעה כלכלית גרידא. ההסכם מחייב את ארה”ב לספק למצריים סיוע כספי רב, טכנולוגיה צבאית משוכללת, ופותר אותה מאחריות כאשר היא מסייעת לטרור באופן בלתי ישיר. התקשורת המצרית משתמשת בישראל כדי להתנער מאחריות ממשלתית מול ההמונים בנושאי פנים, וסוכנויות הביון של מצריים מתעלות את כעסי הקיצונים כנגד ישראל, והרחק מהמשטר החילוני. כיוצא בזאת, מצריים מרוצה מאוד מ”יחסי השלום” עם ישראל.

סעודיה הצליחה לבסס עצמה כנציגת העולם הערבי בתיווכה אל מול העולם, וכמגישת יוזמת השלום הערבית. מצד שני, סעודיה הינה נושאת הדגל של התנועה האסלאמית האנטי ישראלית. סעודיה הינה המממנת הגדולה ביותר של ארגוני הטרור ברחבי העולם. בדיוק כמו מצריים, סעודיה רואה בנוכחותה של ישראל מועילה, שכן היא מספקת שעיר לעזאזל לאזרחיה הקיצוניים, מה שמרחיק את עיניהם מלעסוק במלחמות מבית.

משפט טיפשי שייזכר לדורות נאמר מפי משה דיין לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים, “אני מחכה כעת לטלפון מחוסיין” הוא אמר. הרעיון היה שהערבים יעשו כעת הכל, כולל חתימה על הסכם שלום, כדי להחזיר את אדמותיהם. יהודים רציונאליים כמו משה דיין שכחו מזמן שגאווה לאומית איננה דבר הניתן לקנות. בעבור יהודים אלה, אין אדם ללא מחיר. למרבה הצער, אין הגישה הזו לחיים תקפה לערבים, אשר השיבו לציפייתו של דיין בשלושה “לאווים” מפורסמים- לא למשא ומתן, לא לשלום, ולא להכרה בישראל. לסוריה לא באמת היה אכפת מהגולן, בו היא “זכתה” רק מספר עשורים קודם לכן. ירדן ברכה עם אובדן הגדה, ומיליוני תושביה הפלסטינים שהוו איום למשטר ברבת עמון. מצריים גם היא הסכימה לחיות עם אובדן מדבר סיני, חלקת אדמה שוממת ובלתי ניתנת לשליטה, מאוכלסת בבדואים אשר אינם מכירים במרותו של איש. הערבים היו מספיק חכמים על מנת להבין שהשלום הוא אינטרס ישראלי ולא ערבי. הם הבינו שמסיבה זו, תהיה זו ישראל אשר תמצמץ ראשונה ותציע ויתורים מיוזמתה. פוליטיקאים מניפולטיביים מאמינים שהם יכולים לרקום מזימות אשר ידחקו את יריבם לפינה , יובילו אותו לבצע ויתורים בלתי ברירה. בפועל, נקיטה בגישה ישירה ובלתי מתפשרת, היא למעשה זו שמוכיחה עצמה בתור האפקטיבית ביותר. ברית המועצות זכתה בניצחונות דיפלומטים רבים בזכות גישת ה”לא” של השר מולוטוב. הערבים נוקטים באותה הגישה. כאשר צד אחד מסרב להתפשר, הצד השני נאלץ לוותר.

חסידי תנועת “השלום” בישראל (התלמוד מתאר את היונה בתור החיה האכזרית ביותר) סוברים כי הערבים מעוניינים בשיתוף פעולה כלכלי עם ישראל. הבעיה היא, שמדינות ערב כה נחשלות, שהן אינן מסוגלות אפילו לזקק בעצמן את הנפט שנשאב מאדמתן. עצם הרעיון של קידמה כלכלית הינו זר לעולם הערבי. הכלכלה הערבית כולה נשענת על העיקרון הבא: שאיבת נפט – בזבוז הרווחים – גניבת המאזן לכיסים פרטיים. גם אם הערבים יהפכו בין לילה לכלכנים מבריקים, הם עדיין לא יזדקקו לישראל. חוץ מזה, שכמות העושר הגולמי במדינות הערביות למעשה קטן מאוד. אוכלוסיית מדינות אלה גדלה בקצב מבהיל במאה העשרים, מה שיצר לחצים אדירים על תקציב הממשלות. קצב הגידול הינו כה גדול, ששום רווחי נפט אינם מסוגלים באמת לספק מענה לצרכי האוכלוסייה המתרבה. אולי זו המנטאליות הבדואית המונעת מן הערבים לספק מענה כלכלי לבעיותיהם. בעוד האוכלוסייה גדלה ורווחי הנפט הולכים ופוחתים, הולכת ומצטמקת הקצבה האישית לנפש.

עם זאת, הרבה מוסלמים אינם מגיעים ממוצא בדואי, כמו במצריים לאורך הנילוס, ולאורך הנהרות באיראן ועיראק. אלפי שנות חקלאות הטמיעו בעמים אלה מוסר עבודה, אך הלך רוחם עדיין רחוק שנות אור מזה הדרוש לניהול כלכלה מתקדמת בעידן הטכנולוגי. אין זה מקרי שגם בישראל אחוזי האבטלה בקרב הערבים גבוהים בהרבה משל היהודים. אפילו שיטות החקלאות של כפריים ערבים מפגרות בהרבה מאחורי שיטותיהם של עמיתיהם היהודים, החולקים איתם את אותה האדמה. הכלכלה העולמית כבר מתפקדת היטב בזכות ידיהם החרוצות של עמי דרום מזרח אסיה. אין לה כל צורך בידיים ערביות. פיתוחים טכנולוגים בחקלאות הם דווקא דבר רע מאוד למדינות ערב. הדרישה להאכיל מספר הולך וגדל של תושבם יוביל למעבר לחקלאות מתועשת, אשר תותיר מיליונים ללא פרנסה. איכרים חסרי כישורים יזרמו לערים בהמוניהם בחיפוש אחר פרנסה, ויתאגדו לשכונות עוני אדירות - קרקע פורייה לאידיאולוגיה קיצונית, פשע וטרור. שום מידה של התערבות ישראלית בכלכלת מדינות ערב לא תוכל להניא אותן מנתיב זה.

המזרח התיכון כיום שונה ממה שהיה לפני 60 שנה. הערבים הציקו לילד החדש בשכונה, ראו שהוא חזק וקיבלו את נוכחותו – ללא צורך בדיבורים. לא מזמן ציטט עיתון הג’רוזלם פוסט את דבריו של יועץ בכיר לשלטון בכווית באמרו כי הוא מעדיף שישראל תהיה זו שתתקוף את איראן ולא ארצות הברית. על פני השטח, הוא התכוון שישראל הינה אויבת של כווית כך שעדיף שהיא תתקוף, ולא ארצות הברית אשר נמצאת ביחסי ידידות חמים עם כווית. תקיפה אמריקאית תותיר את כווית במצב של מבוכה. עם זאת, אמירתו רומזת כי הערבים אינם תופסים תקיפה ישראלית כפחותה באיכותה מתקיפה אמריקאית. מדינות ערב רוחשות יחסי אהדה שנאה לישראל. הערבים משתאים מכוחה הצבאי של ישראל כל עוד היא אינה מתחננת בחולשה להכרה ושלום. דווקא מדיניות כוחנית ובלתי מתפשרת מצד ישראל היא זו שתגרום לערבים לכבד אותה, ולקבל את נוכחותה באזור.

על כן, מה על ישראל לעשות באשר לשיחות השלום עם העולם הערבי? התשובה היא- כלום. אין לישראל דבר להרוויח משיחות שלום עם מדינות ערב. גם אם יהיה שלום עם כל מדינות ערב, ישראל לעולם לא תקטין את תקציבה הביטחוני, והערבים לעולם לא יאהבו אותנו כבני דודים. כדומה, יש לנטוש את תהליך השלום אל מול הפלסטינים. אם הם כל כך רוצים מדינה, שיכריזו עליה בשטחים שכבר בשליטתם. אם הם ימשיכו להילחם בנו, נילחם כמדינה במדינה. כל תוקפנות כנגד ישראל תיענה בפעולה מדינית וצבאית כנגד השלטון המרכזי. לא יהיו פועלים ערבים בישראל, לא יהיו יחסי סחר עם פלסטין, לא יסופקו למדינה הפלסטינית שום שירותים. ריכוזי אוכלוסיה ערבית יינטשו, ויוותרו לדאוג לעצמם. מדינות רבות מחזיקות בשטחן אוכלוסיה בלתי נשלטת לאורך הגבול,וישראל יכולה להתקיים עם אוכלוסיה שכזו בגדה המערבית. אל תתנגדו למדינה פלסטינית, אל תתמכו בה, פשוט תתעלמו ממנה. עד היום ישראל רק נותנת במשא ומתן, ולא מקבלת דבר. נטישת המשא ומתן כולו זו למעשה הטקטיקה המועילה ביותר לישראל.