ישראל

המשבר האחרון ברצועת עזה חושף מימד נושף לסכסוך הישראלי פלסטיני אשר לרוב נשאר מוסתר מעיני הציבור: לא מדובר בבעיה ישראלית בלבד. על אף גינויה הרחב של ישראל בעולם בשל המצור שהיא מטילה על הרצועה, מצריים הערבית עושה בדיוק את אותו הדבר. עזה נצורה הן מצד ישראל והן מצד מצריים.

בעבר האשימה מצריים את ישראל בסבלם של הפלסטינים בעזה. לאחר מכן, האשימו את משקיפי האו”ם במניעת מעבר הפלסטינים. אך לאחר עליית שלטון החמאס, הסתלקו משקיפי האו”ם, ושלטון פלסטיני הפך לבעל גבול משותף עם מדינה ערבית.

למשך זמן מה,מצריים ניסתה לטייח את מה שהתבהר כאסון יחסי ציבור. מדינה ערבית מרכזית משתפת פעולה עם ישראל בדיכוי הפלסטינים. ממשלת חמאס שמרה על שתיקה בנושא בתמורה להקלות מפליגות בביקורת הגבולות מצד מצריים. רפיח הייתה רשמית סגורה למעבר סחורות, אך החמאס נהנה מזרם מתמשך של הברחות נשק ואמצעי לחימה בדרך המנהרות התת-קרקעיות ממצריים.

ישראל

מצריים הבינה שעליה להתנתק מרצועת עזה הרבה לפני שישראל עשתה לה טובה וכבשה אותה. עזה איננה ניתנת לשליטה. מיליוני פליטים החיים בדוחק מקשים על המטלה. האזור אינו מספיק גדול על מנת שתתאפשר בו חקלאות שתאכיל את כל תושבי הרצועה, וגם אם כן, העזתיים לא יכולים כולם לעבוד בחקלאות.

למצריים יש אינטרס רב לבודד את הפלגים הפלסטינים אחד מהשני. בדיוק כפי שאש”ף ערער את המשטרים בירדן, לבנון ותוניס, כך יערער גם החמאס את השלטון במצריים לו תינתן לו גישה אליו. מצריים גם ככה מצויה בקרב קשה אל מול סכנה מבית – האחים המוסלמים. מובראק נחרד למראה מוסלמים קיצוניים המשחררים קיטור בנושא הפלסטיני.

הדבר האחרון שמובארק רוצה, זה לראות את חמאס, האבולוציה הרעיונית של האחים המוסלמים אשר הפכה לתנועה צבאית, משוטט חופשי ברחבי מצריים.

מדבר סיני מהווה את הבטן הרכה של מצריים. הוא משמש כמקלט לפושעים נמלטים, פעילים צבאיים של האחים המוסלמים, ובגדול אינו ניתן לשליטה. מעט השתנה באזור המדברי מאז ימי הפרעונים. המרחבים העצומים אינם ניתנים לפיקוח יעיל בידי כוחות משטרה או צבא. בעיני מובארק, נוכחות של החמאס בסיני הינה בגדר סיוט. אם מוסלמים קיצוניים ישתלטו על חצי האי, מצריים תעדיף לנטוש אותו, אפילו לוותר עליו לטובת הפלסטינים, העיקר לא להסתבך שם צבאית. העיקר לא לזכות באצבע מאשימה מצד ישראל והעולם על אי יכולתה למנוע פיגועי טרור היוצאים משטחה, אשר יתפרשו כשתיקה כהסכמה. קשה לחזות את ההשלכות להסתננות פלסטינית אל תוך סיני, שכן תגובת מצריים תלויה בהלך רוחו של אדם אחד – מובארק. התגובה יכולה להיות כל דבר, החל מויתור על סיני לטובת מדינת חמאס, ועד למבצע צבאי רחב היקף במטרה לעקור את הנוכחות הפלסטינית. מדובר הרי בסופו של דבר בסכסוך משפחתי, אשר בחברה הערבית יכול להיות אלים מאוד.

תגובתו של החמאס גם היא בלתי צפויה באותה המידה. חמאס מסגול לממש את איומיו, ולהצעיד חצי מליון תושבים דרך סיני אל תוך העיר שדרות. גיוס ההמונים יכול להוות מטלה קשה. בעבר כבר פרצה ממשלת חמאס את הגבול עם מצריים לצרכי מסחר. סביר יותר שחמאס יצליח לגייס רק מעטים והפעולה תהיה יותר סמלית מכל דבר אחר. סביר מאוד שקריאה לגיוס המוני תוביל לפקפוק באשר ליעילות המעשית הטמונה בפעולה.

ישראל

חמאס ישאף לשמור על הגבול פתוח, אם רק לטובת זרזיף מתמשך של סחורות והגירה. אם חמאס יצליח, המצב ההומניטארי ברצועה ישתפר במהרה, ואחוזי התמיכה של המשטר האיסלאמי יצמחו. במקרה של פריצה רחבת היקף של הגבול, סביר כי מצריים תגיב בצמצום משמעותי של היקף הפעילות המותרת במעבר.

מצריים פועלת לאחרונה למען נרמול יחסי עם איראן. כאמור איראן היא התומכת הגדולה ביותר של חמאס. אם מעבר הגבול בין מצריים לרצועה יישאר פתוח, איראן תוכל להבריח פנימה דלק, כסף, ואף נשק
(גרעיני?). ארגוני צדקה מצריים יחלו גם הם לשלוח לפלסטינים דלק ומזון.

אחריותו של חמאס בשמירה על מעבר הגבול פתוח היא עצומה. שערי המעבר טומנים בתוכם את הצלחתו או נפילתו של שלטון החמאס ברצועה. עד כה, הוכיח עצמו חמאס בתור ארגון מחוכם, חדשני ויצירתי בחשיבתו, אחראי ומעיז. פת”ח לעומתו אינו ניחן אף באחוז מזערי מכישורי חמאס, ועל כן נידון לכישלון.

ישראל אינה באמת מסוגלת ללחוץ על מצריים לסגור הרמטית את מעבר הגבול עם עזה. ארה”ב מסוגלת לעשות יותר, אך גם היא לא תוכל להבטיח את בידודה של עזה לנצח.

אנחנו אולי לא אוהבים את החמאס, אך אין ברירה אלה לנהל עימו משא ומתן.