העולם זעק כאשר הד”ר ברוך גולדשטיין כביכול ירה ב154 מתפללים ערבים במערת המכפלה בחברון. מפלגת כ”ך אליה השתייך הוצאה מחוץ לחוק בישראל, ארה”ב וברחבי העולם, למרות שלא היה לה שום קשר מבצעי לפעולה. בעקבות הפיגוע, ערכה ישראל טקס הלקאה עצמית ומינתה את ועדת שמגר שתחקור את האירוע. חיפוש קצר בגוגל על הערך ברוך גולדשטיין יחזיר כ65,000 תוצאות.

אירוע בולט פחות התרחש ביום חמישי האחרון: ערבי ישראלי נכנס לתוך בית ספר ציוני-דתי בירושלים, וירה ב-19 איש, רובם בני נוער. הקורבנות אומנם לא היו באמצע תפילה בזמן הפיגוע, אך רבים מהם נפלו שותתי דם באוחזם ספרי קודש בידיהם.

מועצת הביטחון של האו”ם סירבה לגנות את הטבח. מנהיגי העולם הביעו כרגיל את הערצתם ליהודים מתים. לאחר מכן דבר לא השתנה. לא נקבעו וועדות חקירה, כלום. משטרת ישראל מיהרה להכריז שהמחבל פעל לבדו, למרות שמישהו היה חייב לתת לו רובה אוטומאטי עם הרבה מחסניות.

כאשר יהודים רוצחים זרים זה דבר מזעזע. כשזרים רוצחים יהודים זה עניין שבשגרה. ממילא הממשלה אף פעם לא אהבה תלמידי ישיבה במיוחד. התקפה של ערבי ממזרח ירושלים נותנת לממשלה עוד תירוץ לטעון בעד פינוי היהודים מהאזור. בנוסף ,הרצח ההמוני מספק לממשלת ישראל מרחב תמרון זמני לפעול ברצועת עזה ללא חשש מפני גינוי תקיף מדי בתקשורת העולמית.

הרבה שנאה ואומץ נדרשים על מנת לצאת לבד לביצוע פיגוע ירי. אתם מפקפקים? כמה ישראלים במהלך ההיסטוריה ניסו לרצוח את שמעון פרס, אישיות שכולם פחות או יותר שונאים? האם זה בשל חוסר שנאה? או אולי מחסור באומץ לב….. אז איך באמת הצליח איכר ערבי לבצע פשע כה מזעזע אך עם זאת, אמיץ?

לשנאתו היו שתי פנים. באופן כללי הוא שנא יהודים, אותם הוא האשים בגניבת מדינתו. הכפר שלו בעבר היה חלק משלטון מוסלמי, וכעת הוא נמצא תחת שלטון יהודי. אין בעולם כמות מספקת של תעמולה שתוכל לשכנע אותו אחרת. אם יש דבר אחד שחינוך ישראלי ליברלי לימד את ערביי ישראל, זה שלאומיות היא מושג נשגב ששווה ללחום למענו. היהודים מאמנים שהם מלמדים את ערביי ישראל אודות ההיסטוריה היהודית, אך למעשה הם רק גורמים בכך לעידוד רצונם של הערבים ללאומיות עצמאית משל עצמם.

שנאתו השנייה הייתה כלפי תנאי העסקתו. כאמור, המחבל היה מועסק בישיבת מרכז הרב בתור נהג. מדובר בביזיון למוסד ע”ש הרב קוק. יהודים דתיים חדורי שנאה, לבטח התייחסו לנהג הערבי כאל חיה נחותה. הם היו האדונים, והוא לא יותר מאשר פרולטריון. לנוסעיו, לא היה הנהג יותר מאשר גוי שלא התברך בנפש יהודית נעלה. אין לי ספק שעל אף שיחסם אליו היה מנומס, תחושת הבוז תמיד ריחפה באוויר. לא שהיהודים טעו ביחסם אליו – טעותם הייתה שהם בכלל העסיקו גוי, ועוד גוי שסביר מאוד שינקום ביום מין הימים.

כפי שסיפרה משפחת המחבל לעיתונאים – הוא היה נסער ממראה הפלישה הישראלית לרצועת עזה בתקשורת. גישתו, על אף שהיא שגויה מבחינה עובדתית, ניתנת בהחלט להבנה. מדי יום ביומו מראים הישראלים עצמם באין ספור מעשים, שבאמת ואין להם שום זכות על הארץ. הממשלה נוטשת אדמות ביהודה, שומרון, עזה, ירושלים והר הבית. שלב אחר שלב, זוכים הפלסטינים “באדמתם” חזרה, כדוגמת הערים שכם וחברון. אפילו היהודים השמאלנים מאמינים שהערבים צודקים ומצטרפים להפגנותיהם. על סמך הנתונים הללו, כיצד יכולה להיות איזושהי לגיטימציה לפעולותיה של ישראל בעזה בה נהרגים אחיו? העובדה שכל יום נורים עשרות טילים מהרצועה על דרום ישראל היא לחלוטין חסרת כל רלבנטיות. הרי הפלסטינים נאלצים לדרוש בכוח רק את מה שהמדינה הציונית מסרבת לתת להם: מדינה פלסטינית. הציונים עצמם אומנם הביעו הסכמה בעבר למדינה שכזו, אך מאז עושים הכל על מנת לגרור רגליהם ולדחות את הקץ. על כן, בעיני הערבים, חמאס מבצע מצווה גדולה כאשר הוא מפגיז את ישראל. הוא רק מבקש את מה שבאמת ובתמים מגיע לו, ואפילו הציונים אינם טורחים עוד להכחיש זאת.

אידיוט מי שמשחק משחקים עם אויביו.