מערת המכפלה הינה מקום קבורתם של אברהם, יצחק ויעקוב. המערה נקנתה ע”י אברהם ונכבשה ע”י יעקוב. המערה הינה האתר היהודי השני בקדושתו. ההנהגה המטורפת של מדינת ישראל נתנה לערבים את מרבית המערה, על אף שערבים טבחו בקהילה היהודית של אותה העיר- חברון.

יגאל עמיר, על אף שלא הוא באמת רצח את רבין, מהווה בעיני גיבור. היה לו את האומץ להרים אקדח כנגד בוגד גדול, שמסע בגידתו החל עוד באחריותו לרצח היהודים על הספינה אלטלנה. משמחת אותי העובדה שד”ר ברוך גולדשטיין התהלך ברחבי האתר היהודי הקדוש, אשר חולל וטומא בידי הערבים, ממש לפני שהוא נקם את דמם של הרוגי טבח חברון. קיימים דיווחים, כי פועלו של גולדשטיין בא כמכת מנע לפוגרום נוסף שהיה בשלבי תכנון כנגד הקהילה היהודית. לצערי הרב, אינני יכול לאמת ידיעה זו. הד”ר גולדשטיין היה אדם נפלא, ויהודי טוב, אך הוא למרבה הצער, הוא לא היה גיבור לאומי, אלא קורבן לעלילה.

הסיפור הרשמי פשוט: בפורים של 1994, גולדשטיין, פעיל כ”ך מטורף, לקח רובה, הלך למסגד וירה במתפללים. לא חשובה העובדה שהמקום מלכתחילה לא אמור בכלל להיות מסגד. לא חשובה העובדה שבדיקות בליסטיות הוכיחו שהערבים לא נורו מהרובה של גולדשטיין. בכלל לא חשובה העובדה שהגרסה הרשמית טוענת כי גולדשטיין ירה ב154 ערבים עם 140 כדורים….

האבסורד בתרחיש שהציגה הממשלה היה ניכר לעיין מיידית: אדם עדין, רופא במקצועו, רצח מוסלמים בדם קר. הממשל אף עמד מאחורי הוצאת הדיבה לפיה גולדשטיין, במהלך שירותו הצבאי כרופא, הגיעה לכזו רמה של טירוף דתי, שהוא החל לסרב לפקודות מפקדיו. הממשלה פרסמה שגולדשטיין הכריז כי הסמכויות היחידות אליהן הוא כפוף הן הרמב”ם וכהנא. עוד פורסם, כי גולדשטיין הכריז כי איננו מוכן לספק טיפול רפואי למי שאיננו יהודי.

הקהל הערבי ביצע בד”ר גולדשטיין לינץ’ לאחר שפשט אותו מנשקו. התובע הכללי בישראל סרב להעמיד את מבצעי הלינץ’ לדין, על אף שמרבית הרוצחים היו ידועים עקב התפארותם בתקשורת על מעשם. במקרה אחר, בו יהודי ירה במחבל ערבי לאחר שפשט אותו מנשקו, היהודי נשלח למאסר ממושך על אף שפעל מתוך רגע של אי שפיות זמנית. כאמור, קיים מוסר כפול באשר לטיפול בערבים ויהודים בישראל.

מיד לאחר הריגתו של גולדשטיין, יצא המון הערבי לרחובות על מנת לבצע פוגרום נקם רחב מימדים בקהילה היהודית בחברון. שכתוצאה מהתנגשויות בין הערבים לחיילי צה”ל, נהרגו 9 יהודים ומספר מפגינים ערבים. האזהרות הרשמיות במערכת הביטחון הראו כי הפוגרום המתוכנן, לא היה מאורע ספונטאני של התפרצות זעם, אלא פעולה מתוכננת מבעוד מועד של החמאס. ע”פ דו”ח וועדת שמגר, ביום שלפני המאורע המדובר, התאגד אספסוף פלסטיני במערת המכפלה בקריאות “מוות ליהודים”. על סמך הוראתו של האלוף סטלמן, צה”ל שיחרר באופן מפתיע את האחראי להתססת ההמון שנעצר קודם לכן. בנוסף לכך, למרות המתיחות המוגברת ששררה בעקבות ההתססה, כוחות מג”ב לא נשלחו לתגבר את מתחם מערת המכפלה. ריח הטבח הקרב ובא עמד באוויר, והממשלה הישראלית קיבלה אותו בברכה. טבח מסוג זה היה מסיים את הנוכחות הבעייתית של יהודים בעיר חברון, כפי שקרה בטבח משנת 1929.

הגרסה הרשמית גורסת כי גולדשטיין פתח בירי על הערבים. אדם הגיוני, וזה לא כולל את חברי וועדת שמגר השמאלנים – ישאל את עצמו, כיצד הצליח ד”ר גולדשטיין לירות ב154 ערבים, מתוכם 29 הרוגים עם 140 כדורים? על פי גרסת החקירה, פורסם שגולדשטיין נכנס למערת המכפלה עם ארבע מחסניות, שבכל אחת 35 כדורים של רובה גליל. ירי בקהל צפוף אינו מאפשר את הריגתם של 154 איש. אין זה הגיוני שכל קורבן נורה בכדור אחד בלבד במטח הירי. קשה מאוד להרוג בירייה אחת בלבד, בטח שבנסיבות כה קיצוניות. אפילו אם נתעלם מה”חורים בעלילה”, פשוט אין דרך אפשרית להרוג 154 איש עם 140 כדורים.

הערבים רצחו את ד”ר גולדשטיין כאשר הוא ניסה לטעון את נשקו, כך שלפחות מחסנית אחת מתוך הארבע הייתה חייבת להישאר חלקית ריקה. נתון זה מוריד את מספר הכדורים ל105. נשמע מופרך לחלוטין לטעון שכל כדור בודד שגולדשטיין ירה פצע מספר ערבים.
פריקת ארבע מחסניות במצב של ירי אוטומאטי מתמשך לא הייתה מובילה למספר כה גדול של נפגעים, וסביר מכך, הייתה מובילה למעצור בנשק. ירי 105 או 140 כדורים במצב חצי אוטומאטי היה לוקח זמן רב מדי, מה שהיה מאפשר לכוחות מג”ב מחוץ לדלת לפרוץ לאולם התפילה ולהשתלט על גולדשטיין.

אפילו הצלף המוכשר ביותר אינו מסוגל מבחינה ריאלית לפגוע ב154 אנשים בפעולה בודדת, עם רובה אחד, תחת לחץ, ובאמצע קהל צפוף. ד”ר גולדשטיין לא היה צלף מוכשר. מניין ההרוגים אשר נזקף לזכותו לא הושג מעולם, בעבר ובהווה, על ידי אף טרוריסט בודד בתנאים דומים. רק בישראל הטוטליטארית, בה שולט המשטר ביד רמה בתקשורת, יכולים אנשים שטופי מוח להאמין להבלים מסוג זה. בהשוואה פשוטה, המחבל הערבי שירה ב-19 איש במרכז הרב בירושלים, במרץ 2008, השתמש ב600 כדורים.

למאורעות מערת המכפלה קיים תרחיש נוסף, אשר בניגוד לעמדה הרשמית, כן נתמך ע”י עדויות בשטח. הד”ר גולדשטיין הגיע למערת המכפלה, בה היו פלסטינים בעיצומן של הכנות אחרונות לקראת יציאה לפוגרום כנגד הקהילה היהודית. הד”ר זכה בכבוד המפוקפק של הפיכה לקורבן הראשון של האספסוף. כוחות הביטחון הישראלים שהוצבו במקום פתחו באש על המפגינים, והגיעו למניין קורבנות מרשים של 154 איש. אך באותם הימים- ימי תהליך השלום של כנופיית פרס-ביילין-רבין, היה רצח רחב היקף של יהודים מתקבל רע על דעת הקהל היהודית. על כן הומצאה עלילת “טבח” גולדשטיין. ההפגנות הערביות שבאו לאחר ה”טבח” הפכו פתאום לביטוי כעס מוצדק מצד הערבים, במקום לניסיון אמיתי לביצוע פוגרום ביהודים. כבונוס, הפלילה כנופיית פרס-ביילין-רבין את תנועת כ”ך, אשר הייתה הכוח היחיד בישראל באותם הימים עם יכולת לעצור את תהליך השלום המטורף, באחריות לרצח. הממסד הישראלי ניצל את העובדה שגולדשטיין נמנה בין חברי מפלגת כ”ך על מנת להוציא את המפלגה מחוץ לחוק (טוב שהם לא הוציאו את מקצוע הרפואה מחוץ לחוק, כי הרי גולדשטיין היה גם רופא).

בשימועי ועדת שמגר, העידו שני חיילי מג”ב ישראלים שהוצבו במערת המכפלה באותו הבוקר. החיילים מסרו בעדותם, שהד”ר גולדשטיין נכנס למערה חמוש ברובה M-16 ולא בגליל. בנפרד, מסרו עוד החיילים, כי הם ראו אדם שני נכנס למערה, חמוש בגליל. ועדת שמגר דחתה את עדויותיהם.

חיפוש אחר האדם מסתורי שחמק מבעד שורותיהם של חיילי מג”ב בשעות הזריחה, נכנס למערת המכפלה חמוש בגליל, ופתח בירי, מובילה למסקנה הגיונית אחת: שב”כ. אין לי ספק שהשב”כ הפליל את ד”ר גולדשטיין, בדיוק כמו שהוא הפליל את יגאל עמיר ברצח יצחק רבין. היה מדובר בפעולה בעלת מטרות אדירות: לשים סוף לנוכחות היהודית בחברון, (סוגיה בוערת בישראל בקרב יהודים קיצוניים), ולהתנגדות האמיתית היחידה לתהליך השלום, מפלגת כ”ך. (נתניהו, המהווה בדיחה גרועה למושג האופוזיציה, מסר את העיר חברון לשיפוט ערבי).
עדיין לא ברור איך בכלל הצליח הד”ר גולדשטיין להיכנס לאולם התפילה, מוקף במוסלמים, מבלי שאף אחד הבחין בכך. הרבה יותר סביר להניח שהוא נרצח במקום אחר במערה, וגופתו נגררה לזירת הטבח. אומנם ישנן עדויות של מספר פלסטינים הטוענים שהם ראו את גולדשטיין יורה, אך אפילו ועדת שמגר פרסמה שבעדויותיהם נתגלו סתירות קשות. ועדת שמגר קבעה שד”ר גולדשטיין נכנס למערה בדרך נתיב יוספיה, אך טביעות אצבעותיו לא נמצאו על הדלת.

באופן מקרי לחלוטין, מצלמות האבטחה במערת המכפלה דווחו כבלתי תקינות בעת התרחשות האירוע. להנהגה הישראלית היה מניע אדיר לרצוח את הד”ר גולדשטיין. לאחר רצח הרב מאיר כהנא, גולדשטיין הפך לחולייה מקשרת בין הפלגים היריבים בתנועה. לאחר רציחתו של הד”ר גולדשטיין, הפך בנו של כהנא, הרב בנימין כהנא, למנהיג כ”ך, ונרצח גם הוא. הדיווחים הרשמיים מצביעים על כך שגם בנימין נרצח בידי מחבלים ערבים. אך העובדה שהמתנקשים ירו 62 כדורים לעבר המושב הקדמי של הרכב בו נהג, ואף לא אחד אל עבר המושב האחורי בו ישבו ילדיו – מעידה על עבודה של צלפים יהודים. שנים לאחר מכן, עצר צה”ל את מי שהיה כביכול אחראי לרצח. לנאשם המדובר היו כבר כל כך הרבה רציחות על הידיים, שוודאי לא היה קשה לשכנעו לזקוף לזכותו רצח נוסף.

שנים לאחר מכן, מנהיגי הליגה להגנה יהודית בארה”ב, אירב רובין וארל קרוגר, נרצחו (“התאבדו”), בשני בתי כלא שונים בעלי אבטחה גבוהה. הJDL היה השריד האחרון של תנועת כהנא. הממסד הישראלי נפטר מכ”ך.

במאמר מוסגר, רצח הערבים במערת המכפלה אינו שונה כלל מהאירועים העתיקים אותם אנו חוגגים בחג הפורים.