ישראל מדלגת ממשבר אחד לשני. סוציאליזם, גלי עלייה עצומים, קרבה סופנית לפשיטת רגל כלכלית כתוצאה ממרוץ החימוש, שינוי אידיאולוגי ממיני-מדינה למיני-אימפריה ב67, ומאז שנות ה-90, התדרדרות מתמשכת של החוסן המוסרי, הלאומי, והאמונה בצדקת דרכינו, כתוצאה ממדיניות ממשלות השמאל. הדמוקרטיה היא שלטון נוח לחברות מבוססות, אך בעיתות משבר, הרומאים היו ממנים דיקטטור. הבחירה באישיות במקום במפלגה מאלצת את המועמד לקחת על עצמו אחריות רבה יותר. יתכן שישראלים המצביעים ל”קדימה”, לא יצביעו ל-אולמרט. רפובליקה נשיאותית בה מונהגת שיטת בחירה ישירה, מאצילה לנבחר כוח רב יותר, מה שמאפשר לו להתנהל טוב יותר בעיתות משבר.

דמוקרטיה להמונים, עם זאת, היא בהכרח כלי רע. אוכלוסיות מהעורבות פוליטית, שואפות לקבוע מדיניות ולשלוט בנציגיהן, אך שליטתן תמיד מוכיחה עצמה כקצרת יומין. אנשים שונאים לבצע מטלות חסרות תכלית, ועל כן ממשלות נבחרות מתגלות לרוב כחסרות תועלת. אנשים שונאים לקחת על עצמם אחריות, ודמגוגים מוכשרים מנצלים זאת על מנת לשכנע עמים להאציל את סמכויותיהם לשלטון חזק. כשמישהו מבטיח לדאוג לך, וכולם מסביב מהנהנים בהסכמה, סביר מאוד שגם אתה תסכים.

בקרב קבוצות קטנות, עדיין קיימת היכולת להתדיין בהיגיון מבלי להיסחף למנטאליות העדר. אך קול ההיגיון בהכרח נעדר מאוכלוסיות גדולות. הסיבה העיקרית לכך היא נטייתו של אספסוף לאמץ את המכנה המשותף הנמוך ביותר: אנשים באספסוף נרתעים מלהעליב אחד את השני מתוך הבנה תת-מודעת שייתכן וכרוך בזה סיכון. על כן, אנשים דעתניים בוחרים “לשכוח זמנית ” חלק מדעותיהם על מנת לחתור להבנה בסיסית משותפת. ההבנה הבסיסית המשותפת היא בהכרח גם הנמוכה ביותר. ככל שהאוכלוסייה גדולה יותר, כך המכנה המשותף נמוך יותר.

אם מדובר בסוגיה שהיא גם קשה וגם לא מיידית, אנשים מעדיפים להתעלם ממנה. דמגוגים מנצלים עובדה זאת על מנת לספר למצביעים בדיוק את מה שהם רוצים לשמוע אפילו אם הבטחותיהם מופרכות ומגוחכות. “השאיפה להיגיון מולידה מפלצות”. מועמד המספר את אמת המציאות העגומה לאספסוף, מאבד את הסיכוי להיבחר.

בעידן תקשורת ההמונים, מסע הבחירות הפך לעסק יקר. הרעיון של מסע בחירות זול הפך מזמן לאשליה. ברגע שמועמד זוכה לאהדה והכרה בציבור הרחב, וסיכוייו להיבחר הופכים ראליים, מתחילים לזרום לכיוונו התורמים. מבחינת בעלי ההון מדובר ביוזמה כלכלית לכל דבר. השקעה אומנם בעלת סיכון, אך פוטנציאל הרווחים גדול שכן ניצחון המועמד יקנה לבעל ההון קירבה והשפעה על פועלי הממשל הנבחר. כבר ראינו תעשיינים גרמנים שמימנו את היטלר, ואנשי עסקים יהודים שמימנו את אובאמה. למועמד ישר אין כיום סיכוי להשיג את המימון הדרוש בכדי להיבחר. כיום המציאות היא שעל מנת להפוך לשליט, שחיתות היא תכונה הכרחית – הרי המממנים מתנים את תמיכתם בטובות הנאה.

במדינות בעלות היסטוריה ארוכה של חופש, דואגת תקשורת ההמונים לחשיפת מדיניות מושחתת ופסולה. בישראל הזעירה בעלת היסטורית דיכוי סוציאליסטי, בדיוק ההיפך הוא הנכון. מספר קטן של אוליגרכים שולטים בתקשורת הישראלית, ותלויים לחלוטין בממשלה שתספק להם חוזים, אשרות, ושתגן עליהם מהסגרה למדינות זרות. על כן התקשורת הישראלית כפופה לחלוטין לממסד.

ה-דמוקרטיה היא שיטה פוליטית מקרית ביותר. היא מעולם לא נוסתה בקנה מידה גדול בעת העתיקה, אלא רק בערים קטנות, בהן ניתן להימנע ממנטאליות העדר. בכל מקרה בה נוסתה, ה-דמוקרטיה נשחקה מהר והוחלפה בידי הדמגוגיה, העריצות, ולבסוף – המלוכה. מדינות רבות המכנות את עצמן דמוקרטיות הן למעשה רפובליקות. ההבדל בין השתיים הוא שברפובליקה קיימים מספר תחומי מדיניות אשר אינם פתוחים לדיון ציבורי. מצד שני, אפילו ב-תיאוקרטיה מתאפשר שיח ציבורי על עניינים יום יומיים בעוד שערכים מרכזיים נותרים מחוץ לתחום. ה-דמוקרטיה זכתה לפופולאריות בעת המהפכה הצרפתית כאשר מערביים החלו להשתאות מדרכי העת העתיקה. שלא כמו האומנות הקלאסית, ה-דמוקרטיה נותרה פופולארית כי היא אפשרה למעמד השולט להמשיך לשלוט “כביכול” בהסכמת הציבור (בדרך של מניפולציה ועיוות ההסכמה). האצולה אף הקימה לעם אקדמיות בהן ניתנה לה האפשרות לטפטף את משנתה בצורה תת-מודעת לאוכלוסיות שלמות בדרכי פילוסופיות סוציאליות.

ל-דמוקרטיה קיימות שלוש אלטרנטיבות ברות קיימא. שתיים מהן הוכתבו עוד בימי התנ”ך: אנרכיה או מונרכיה, בעוד שהשלישית הונהגה בידי היהודים העתיקים – תיאוקרטיה. האנרכיה בנויה על רשת של ערים המתאגדות יחדיו עקב אינטרסים ביטחוניים משותפים. המערכת המשפטית מקבלת סמכויות מינימאליות ביותר, ואנשים נהנים ממידת החופש הרחבה ביותר.
המונרכיה היהודית היא למעשה מערכת חוקתית בה המלך עצמו כבול במגבלות רבות. אלא אם כן מדובר במלך גרוע במיוחד, מערכת כזאת הינה אופטימאלית ליהודים אשר אינם מצליחים להסכים על דבר, וויכוחיהם האין סופיים מובילים בהכרח לאבדון פעם אחר פעם. אם המלך מוכיח עצמו כגרוע, ניתן להסירו מהתפקיד על בסיס טיעון דתי (כמו להכריז עליו כבוגד), או בדרך מרידה המונית.

ה-תיאוקרטיה אינה כזאת גרועה. אדם כמו עובדיה יוסף, על אף מגרעותיו הרבות, לא יהיה מנהיג גרוע יותר לישראל מ-אולמרט או נתניהו. לפחות הרב עובדיה מונע ע”י רעיונות יהודיים. ה-תיאוקרטיה שירתה את היהודים נאמנה בגלות. היא לא הייתה מושלמת, אך לפחות היא הייתה ישימה.

אין כיום פוליטיקאי בישראל עם סיכוי אמיתי להיבחר, שבאמת עדיף על אולמרט. אך יש שיטות ממשל העדיפות ליהודים מהדמוקרטיה, בהן ל-אולמרט ודומיו לא יהיה סיכוי למשול.