יודנראט

אני תוהה מי מהיהודים בישראל באמת יכולים לטעון בעד הדמוקרטיה. אין זה סוד ש34% מתושבי ישראל הצעירים הם ערבים, וכאמור חקיקת חוקים מהותיים דורשת רוב מוחץ בכנסת. אולם אם מצרפים לקולות הערבים את קולות השמאל הקיצוני, ואת קולות הגויים האנטישמים החיים בישראל, מתברר כי הערבים קרובים מאוד לרוב פוליטי. הערבים ידועים בתור מגזר שלא מוותר על הזדמנות להגיע לקלפיות, בעוד שיהודים רבים כלל אינם מצביעים. כתוצאה מכך, הגוש הערבי-שמאלני יהווה תוך כ-15 שנה רוב בישראל, כאשר דור חדש של צעירים ערבים יגיע לגיל ההצבעה החוקי. דמוקרטיה מסוג זה תוביל לאובדן המדינה היהודית.

מנטליות הגלות הכנועה של היהודים הופכת את הדמוקרטיה לכלי בעייתי מאוד בידיהם. היהודים רגילים להיות מדוכאים בידי המשטר, ולכן אינם ששים לצאת לרחובות כנגד ממשלה המתעלמת לחלוטין מהבטחותיה בערב הבחירות, ואפילו מעלימה עין מהרג תושביה בירי הרקטות הפלסטיניות. הדמוקרטיה הינה שיטת ממשל אשר דורשת מהעם לקחת אחריות על גורלו. נראה כי היהודים כעם איבדו את תחושת האחריות הלאומית במשך 2000 שנות גלות.

ראו את מנהיגינו היהודים הדגולים, שיותר מדויק לכנותם בוגדים רצחניים של עמנו. האם בן-גוריון באמת לא ציפה שתתרחש מלחמת העצמאות? על אף האלימות הקשה מצד הערבים והכרזותיהם הכנות בדבר כוונותיהם? כאמור, בן-גוריון לא החל בחימוש המחתרות היהודיות אלא רק לאחר שהמלחמה הייתה כבר בעיצומה. לו בן-גוריון היה דואג לאימון ראוי של לוחמים יהודים טרם הכרזת המדינה, או שלפחות היה מייבא כמויות נשק גדולות, סביר להניח שמרבית 6000 ההרוגים מאותה המלחמה עוד היו בחיים כיום. במקום זאת, בן-גוריון הורה ללוחמיו לפעול כנגד האצ”ל והלח”י – ארגונים יהודיים.

יודנראט

הסיבה למעשיו של בן-גוריון, היא שהוא לא רצה להכעיס את הבריטים – גם במחיר של אלפי הרוגים יהודיים. מידת חוסר האכפתיות של בן-גוריון לחיי יהודים באה לידי ביטוי בשואה: ההנהגה הציונית סירבה לדחוק במעצמות המערב שינפיקו ויזות לפליטים היהודים, שיפציצו את מחנות הריכוז, ושיפעלו למען סיוע לאלה שביקשו לעזור ליהודים. הדוגמא הידועה ביותר לשמצה, הייתה סירובו של בן-גוריון וחבריו העשירים להצעה הגרמנית לחוס על חייהם של יהודי הונגריה בתמורה למספר זעום של משאיות ופולי קקאו. לבן-גוריון הייתה את החוצפה לכנות את זאב ז’בוטיהסקי, “ולדימיר היטלר”, למרות שהיה זה ז’בוטינסקי שהתרוצץ ברחבי אירופה לפני מלחמת העולם השנייה בניסיון נואש לשכנע יהודים לברוח. אותו בן-גוריון, השותף לפשעי השואה בשתיקתו, הראוי לתלייה לצד אייכמן, לגלג על מאמציו של ז’בוטינסקי להציל יהודים לפני המלחמה ועל מאמציו של הילל קוק במהלכה.

בן-גוריון, המשת”פ הנאצי, פעל רבות על מנת לספק מחילה לעמיתיו הפושעים. דוגמא בולטת היא רודולף קצנר, “מנהיג” בקהילת יהודי הונגריה, אשר סייע לנאצים בגירוש 12 אלף יהודים לאושוויץ מדי יום, כל יום. מתוך הוקרה לפועליו, אפשרו הגרמנים ל1700 מבני חסותו העשירים של קצנר להימלט. בשנת 1955, מצא בית משפט ישראלי את קצנר אשם בלא פחות מאשר “מכירת נשמתו לשטן”, בשל כישלונו ליידע את יהודי הונגריה בגורל הצפוי להם. בישראל הטוטאליטארית-סובייטת של אותם הימים, אמרה מסוג זו מפי שופט דרשה אומץ רב, בעיקר בשל העובדה שקצנר יוצג בידי הממשלה. שלוש שנים לאחר מכן, בית משפט זיכה את קצנר מכל אשמה, אך למרבה המזל, הוא כבר הספיק להיהרג. לאף אדם הגיוני בישראל אין שום ספק בקשר להשפעתו של בן-גוריון באותם הימים על מערכת המשפט.

ראשי הממשלה “הדגולים” הבאים של ישראל, אומנם פספסו את הזדמנותם לתרום לשואה, אך עדיין הצליחו להכתים את ידיהם ברצח המוני של יהודים. גולדה מאיר, שפחדה העיקרי היה מתגובת ארצות הברית, לא השכילה לפתוח במלחמת מנע ערב יום הכיפורים. ההתעצמות המצרית טרם פריצת המלחמה לא השאירה מקום לספק בקרב אלו שלא טרחו להשלות את עצמם באשר לפני המציאות. בתוספת של חטא על פשע, מאיר קראה לגיוס חירום ושלחה אלפי כוחות מילואים כצאן לטבח במהלך שהוביל לכ 10,000 פצועים – במקום השימוש בפצצת אטום אחת. פחדיה של גולדה מאיר מפי דעת הקהל העולמית גברו על פחדיה לשלום העם היהודי. משפט מפורסם וגועלי במיוחד של גולדה היה אמרתה שהיא מסוגלת לסלוח לערבים על הרג יהודים, אך שלעולם לא תסלח להם על שאילצו את היהודים להרוג ערבים. כמו כן, שותפה לפשע, משה דיין, צוטט באומרו בימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור, ש- “אנו עדים לחורבן בית שלישי”, ועל פי דיווחים, היה בדרכו להציע הסכם כניעה במקום להשתמש בנשק גרעיני.

הסטייה רק הולכת וגדלה עם השנים. במהלך מבצע שלום הגליל, דרש השמאל בישראל שצה”ל ייסוג מלבנון. בדרישתו, הביע השמאל זלזול בוטה בחיי 600 החיילים שהקריבו את חייהם כדי להגן על גבולה הצפוני של ישראל. מפלגת הליכוד הימנית דרשה שצה”ל יישאר בבירות, על אף מניין ההרוגים לכוחותינו. מדהים שלאף פוליטיקאי ממרכז המפה הפוליטית לא היה את האומץ לדרוש את מה שבאמת היה דרוש על מנת להבטיח את בטחון צפון ישראל: הגליית תושבי דרום לבנון.

יודנראט

השאיפה לרצות בכל מחיר את הגויים, מדיניות שהונהגה לראשונה בידי גולדה מאיר, הניבה פירות אבסורדים: כעת הייתה זו מטלה עליונה של צה”ל להציל חיי ערבים. דרישה זו התבטאה בפועל באיסור לירות על ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים מתוכם פעלו מחבלים. אלפי חיילים ישראלים לאורך השנים נאלצו ללחום בקרבות עירוניים ללא כל סיוע אווירי, וסבלו אבדות קשות. הגויים הרי מודאגים מאוד מהרג אזרחים. כאמור, אלה הם אותם הגויים שהטילו מאסות של פצצות הרסניות שמטרתן הייתה ריסוק גגותיה של העיר דרזדן, על מנת שפצצות דלק יוכלו לפול לאחריהן ולהבעיר שכונות באופן יעיל יותר בעיר הגרמנית.

תשובתו של הממסד למוות ההמוני של יהודים הייתה – טוב שכך. כנופיית פרס – בילין – רבין פתחה במלחמה הקשה מכולן. ב”מלחמת אוסלו” נספו עד כה יותר יהודים ממלחמת יום כיפור. על מנת לספק למעשי הרצח תכלית, כונו הקורבנות בכינוי כה ציני שקשה אפילו להאמין – “קורבנות השלום“. היכן עוד בהיסטוריה ניתן למצוא דוגמא בה קיפחו אלפים את חייהם בעבור משא ומתן על שלום?! במלחמה נהרגים על מנת לנצח, לא על מנת להשיג סיקור טלוויזיוני למשא ומתן. חשוב להבין שהמבוי הסתום אליו נקלע תהליך השלום, אינו ראוי שייזקף רק לזכותו של השמאל. היו ימים בהם לא היה אדם ימני יותר מיצחק רבין, “מר ביטחון” ההיסטרי, שהורה לצה”ל “לשבור את ידיהם ורגליהם” של המפגינים באינתיפאדה. נתניהו המשיך עם תהליך השלום, וליברמן לעולם לא ניסה לפעול כנגדו כאשר ישב בממשלה.

שרון, אשר התברך במוח של בולדוזר, החזיק ברקורד מפואר של חוסר אכפתיות כלפי חיי יהודים – החל בטבח מיטלה של 1956 וכלה בהרס צמא הדם של ימית. מי היה מעלה על דעתו לבחור באדם הזה לראש ממשלה? שרון תמיד אהב להשתמש בדיכוי כשיטה פוליטית. כאשר דיכוי הערבים הפך לבלתי פופולארי מבחינה פוליטית, פנה שרון לדיכוי היהודים. שרון אחראי להפיכתם של אלפי פליטי גוש קטיף למטרד סוציאלי. מי שבעבר היו כוח יצרני במשק הישראלי, נותרו בזכותו מרוששים ושבורים.

בסרטי אימה, תמיד מגיעה הסצנה בה נכנס הגיבור לאזור הסכנה ללא כל ידיעה. מה שהופך את הסיטואציה למזעזעת היא שהצופה יודע מה הולך לקרות. המציאות בישראל גרועה בהרבה מסרט אימה. קהל המצביעים בישראל מודע בהחלט לאימה הדמוגרפית המצלה עליו. כבר ראינו את כולם: פרס, ברק, נתניהו. אנחנו יודעים שהם בוגדים. אנחנו יודעים שהם בעבר כבר הפרו כל הבטחה שהם הבטיחו בערב הבחירות. למרות הכל הם עדיין מצליחים לחזור למרכז הזירה הפוליטית, עם גיבוי של מיליונים מאחוריהם. מה דרוש על מנת שמצביעים ישראלים יפנו את גבם לפוליטיקאי? תקיפה מינית? חיים רמון עשה זאת , וכעת הוא שב לממשלה בתור מתווך ראשי מטעם ישראל בשאיפתה לנטוש את הר הבית לערבים.

יודנראט

הדמוקרטיה נתונה תמיד בסכנת השתלטות מטעם דמגוגים חתרניים. אין זו מקריות שכל מדינה עתיקה אשר התנהלה באופן דמוקרטי, נוצחה לבסוף במערכה צבאית, או הופלה בהפיכה מלוכנית או עריצית. קל לשטות באספסוף, אם לפחות לזמן קצר, ועריץ חכם יודע לנצל מומנטום על מנת למחוץ התנגדות פוליטית בעזרת תמיכה ציבורית. ההיסטוריה הוכיחה מקרה זה פעם אחר פעם כל עוד משנתו של העריץ לעתיד לא הייתה רצחנית מדי. אנשים אוהבים מאוד להתחמק מאחריות אישית, אפילו אם זה אומר להאציל את אותה האחריות לעריץ. במהלך שליטתו של השמאל בישראל, הוא הצליח לבסס שליטה מלאה בצבא, בביטחון ובמערכת החינוך באופן ששום שלטון קונסרבטיבי לא יצליח לשבור, באותה המידה ששום מערכת בירוקרטית של מדינה אינה ניתנת לפירוק. חוץ מזה שכיום בישראל לא קיים שום מנהיג קונסרבטיבי בעל יכולת או חשיבות בישראל. אדם כמו נתניהו הוא למעשה מאוד שמאלני, בכך שהוא מאמין באחת מאבני הפינה של השמאל – שניתן באמת לשנות עם, במקום ההכרה שתרבויות עתיקות ימשיכו במסלולן וכל שניתן לעשות הוא להביט מהצד ולצפות.

הדוגמא האמריקאית הייתה אמורה להניא כל תומך של הדמוקרטיה. בתחילה, הייתה ארה”ב לא ממש דמוקרטיה, אלא אריסטוקרטיה אלקטוראלית. רק המלומדים היו בעלי הזכות להתקדם במערכת הפוליטית. המועמדים נשלפו מתוך מעמד מצומצם מאוד, ולא היו מעלים על דעתם לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר על מנת לזכות בתמיכה אלקטוראלית. מועמדים לנשיאות בצפון לא הישגו יותר תומכים בזכות התנגדותם לעבדות. להיפך, אמירתם רק גרמה להם לאבד מצביעים בקרב תושבי הדרום. אין ספק שפוליטיקאים מודרניים היו מטייחים את סוגיית העבדות על מנת לא להכעיס מצביעים פוטנציאלים ולזכות ביותר קולות.

במאה ה19 התרחשו קרבות רבים בין פוליטיקאים אמריקאים על בסיס יוקרה וכבוד. מאה לאחר מכן, פוליטיקאים מטיחים רפש אחד על השני בשלב הפריימריז, ולאחר מכן מביעים תמיכה אחד בשני על מנת להיכלל בממשל העולה. היקף ההידרדרות הפוליטית בארה”ב היה בלתי נתפס אילולא הייתה ארצות הברית עוקבת אחר הסטנדרטים ההיסטוריים שהיו נהוגים ביוון העתיקה, ברומא ובאיטליה של ימי הביניים. כיום בסיום כל קדנציה, אנו בטוחים כי לא ניתן לרדת עוד יותר ברמה, אך תמיד מגיע הנשיא הבא ומצליח להפתיע את כולנו. קרטר, בוש הראשון, קלינטון, בוש השני – כולם ללא ספק מהווים את מיטב הפסולת האנושית שהצליחה לטפס במעלה הסולם הדמוקרטי. מושחתים באופן בלתי יאמן, צבועים באופן בלתי יאמן, בלתי מוסריים וציניים באופן בלתי יאמן, וגרוע מכל – טיפשים. לא דרוש יותר מדי שכל על מנת להימנע מקיום יחסי מין עם מתלמדת בבית הלבן.

יודנראט

כעת אנו עדים למועמד שכל מה שיש לו להציע חוץ מאג’נדה הזהה לזו של קלינטון, זה צבע עורו. אולם אובאמה הוא לא הראשון ש”תופס טרמפ” על הקלף הגזעי. קונדליסה רייס הטיפשה בצורה בלתי רגילה, כבר הצליחה להתקדם בעולם הפוליטיקה בזכות ניצול הקלף הגזעי על אף דמיונה הרב בקריקטורות לאורנגאוטן. להגנתה של רייס, לפחות היא מסוגלת לזקוף לחובתה שטף של הבלים אקדמאים. אובאמה עם זאת, מזכיר לי סרטון מצויר סובייטי ישן, בו מיקי מאוס חוזר שוב ושוב על אותה השורה, “חברים , הבה נחיה בשלום”. האין זה ראוי שמועמד לנשיאות ידבר בנאומיו באופן מעט יותר נקודתי? כיום הגענו למצב שאף מצביע לא מצפה באמת מנשיאו שיהיה בקיא בחוקים הפדראליים של ארה”ב. לאחר ג’ורג’ בוש השני, שלא היה מסוגל להצביע על מיקומה של אפגניסטן על המפה לפני שיצא להפציץ אותה, איך אנחנו יכולים לבוא בטענות לאובאמה?

אני נדהם כל פעם מחדש מהיהודים המטורפים אשר תומכים באובאמה בכספם וקולם. האם הנוכחות של המפלצות, קרטר וברזנסקי, בקבוצתו של אובאמה לא הוכחה מספיק ניצחת להיותו של אובאמה אנטישמי באופן פתולוגי? האם הם זקוקים לתמיכתו של חברו פרקהאן על מנת לגרד בחוסר וודאות בראשם הקולקטיבי? כמובן שהיו יהודים שתרמו את כספם להיטלר לפני שהוא החרים אותו, וגם היו את היהודים שניהלו את חיל האוויר הנאצי בהיעדרו של גרינג. כך שתמיכה יהודית באובאמה אינה דבר כה יוצא דופן. בעם היהודי מעולם לא היו חסרים אלו שמילאו בהצלחה את תפקיד הקאפו.

כעת, לא אכפת לי מרצונותיו של אובמאה לערוך רפורמות נחוצות במערכת הפוליטית בארה”ב. הוא רע לישראל. רע ליהודים. למרבה ההפתעה, הוא גם רע לאמריקאים. האם ממשלה בה יושב ברזנסקי נשמעת כרעיון טוב למישהו? לי באופן אישי זה נשמע כמו מסלול מהיר להתנגשות מול רוסיה שכן ברזנסקי, כמו מרבית הפולנים, שונא את רוסיה, ואת ישראל.
ראו את היקף התרומות להן זוכה אובאמה. האם התורמים הפוליטיים הרגישו פתאום אלטרואיסטים יתר על המידה והחליטו לתרום לאדם שהבטיח לשים סוף לעסקנות פוליטית? או האם יותר סביר שבחדרי חדרים הבטיח אובאמה לתורמיו שהוא יפצה אותם בעשרות מונים בדרך חוזים ממשלתיים, סובסידות וזכיונות? אובאמה הוא טירון, ההשקעה בו מסוכנת, וההסבר היחידי למטר הכספים שנופל לאחרונה על ראשו הוא הבטחות מפליגות שהוא לבטח נתן לתורמיו.

התמודדותה של הילארי קלינטון במרוץ היא בושה לארה”ב. מתי הפכנו למלוכה? מאין הגיעו השושלות הללו? גברת, את היית רעייה גרועה של נשיא גרוע. לא היית מסוגלת לשלוט בבעלך, וכעת את מצפה שיפקידו בידיך את הטיפול באיראן? תעשי לכולנו טובה….

כמו רייס, גם הילארי היא סוג של פורטרייט של דוריאן גריי. כיעורה המוסרי משתקף היטב בקריקטורות שלה. אם זהו פרצופה של ארה”ב, עלינו לרחם על אומה שלמה. על אילו דרישות כן עונה הילארי קלינטון בתפקיד הנשיאות? יאמר לזכותה שהיא תככנית פוליטית. ביסמארק היה הראשון שהמציא את התככנות הפוליטית, אך קלינטון עולה עליו בהרבה. קלינטון מעולם לא התייחסה לשום סוגיה מרכזית. עמדותיה לגבי איראן מתמצות בהיסטריה: אולי נפציץ, אולי נדבר. שיחותיה עם אסאד מערערות את מאמציה של ארה”ב כנגד משטר הטרור בסוריה, ונותנות לו לגיטימיות להתערב שוב בענייני לבנון. עמדותיה לגבי ישראל ידועות היטב: בעלה סוטה המין כבר ארגן עם ברק לוותר על ירושלים לערבים. הילרי קלינטון המעמידה פני נוצרייה מאמינה, שואפת לקרוע את עיר הקודש מידי היהודים ולתת אותה למוסלמים.

שאיפותיה החקיקתיות של קלינטון אינן שאפתניות. יותר מיסים, יותר גזלנות. תוכניותיה החמדניות ידועות היטב. כעת היא רוצה לספק ביטוח בריאות אוניברסאלי למהגרים בלתי חוקיים ואימהות פושעות שמזניחות את ילדיהן עד לרמה שהן מסרבות לשלם 50$ בחודש על ביטוח בריאות.

כל מאפיונר אקראי ישמש כמנהיג מוצלח יותר לאומה האמריקאית מאשר קלינטון או אובאמה.

null

היודנראט