נראה כי האוליגרכים הרוסים היהודיים מביכים את מדינת ישראל. הסיבה העיקרית לעניינם הרב בארץ המובטחת היא חוקי ההסגרה הישראלים בדיני המשפט הבינלאומי. החוק הישראלי מגן לרוב על נאשם יהודי מפני הסגרה לרשויות זרות. בנוסף על כך, ישראל ידועה לשמצה בשל נטייתה להעלים עין מהלבנות הון, והעלמות מס אשר התבצעו במדינות זרות. המשטרה בישראל אינה חוקרת העלמות מס אלא אם כן הקורבן הוא מדינת ישראל ומדובר בסכומים גבוהים. סיבה נוספת שאוליגרכים רוסים אוהבים את ישראל, היא שישראל בעבורם היא לא יותר מכפר קטן שרק מבקש בהתנהגותו שמישהו ייקח עליו חסות.

אוליגרכים רוסים ואוקראינים לוקחים חלק משמעותי בבחירות הפרלמנטאריות של מדינותיהם. במדינות אלה, עסקים גדולים הם דבר בלתי נפרד מפוליטיקה. הקשיים הכלכליים הכרוכים בפוליטיקה הרוסית והאוקראינית מגמדות את הקשיים במערכת הישראלית. אין זה יוצא דופן שאוליגרך אוקראיני יוציא בין 10 ל 30 מליון דולר על המפלגה הקטנה שלו בבחירות פרלמנטאריות. תרומות למפלגות גדולות, בעיקר ברוסיה, מגיעות לעיתים לסכומים גדולים בהרבה. מושבים בפרלמנט נמכרים בסכום של 4-10 מליון דולר לכסא. בהשוואה, ישראל נראית זולה מאוד. אוליגרכים רוסים רואים בישראל הזדמנות להשקעה עסקית. בעבורם לא מדובר רק בניסיון להרוויח כסף מהפוליטיקה, אלא בעיקר בדרך להגשים את שאיפתם לכוח. ברוסיה ואוקרינה, תמיד מגיעים האוליגרכים כל כך קרוב למעמד אמיתי של כוח, אך תמיד נתונים בסופו של דבר לחסדי השליט האנטישמי. בישראל לעומת זאת, האוליגרכים יכולים סוף סוף לשלוט.

הפוליטיקה בישראל מאוד פרובינציאלית. אפילו כלומניק לא מוכר כמו נתניהו הצליח לתפוס את מושכות השלטון בזכות מנהלי קמפיין אמריקאים, והשקעה כספית יחסית קטנה בפרסום. תנועת שלום עכשיו התפרסמה בזכות שימושה בשיטות תעמולה פוליטיות אשר היו נהוגות בארה”ב בשנות השישים. לאוליגרכים רוסים ואוקראינים יש הרבה יותר ניסיון בתמרון פוליטי והם מאמינים שהם מסוגלים להשתמש בניסיונם על מנת לסובב את ישראל לטובתם.

האוליגרכים אומנם חכמים בהרבה מהפוליטיקאי הישראלי הממוצע, אך הם עצמם לא צברו את כוחם ברוסיה בזכות השכל, אלא בעיקר בזכות המזל. לעיתים קרובות נוטים אוליגרכים רוסים להפריז בהערכת כוחם. ההיסטוריה מראה כי האוליגרכים לבסוף נופלים פעם אחר פעם, בשל הישענות עיוורת על יועצים פוליטיים שתמיד מרמים אותם בסוף. דוגמא ישראלית לכך היא השקעתם של מיכאל צ’רני וואדים רבינוביץ’ באביגדור ליברמן היורדת לה לטמיון. לאחר תקופה קצרה של הצלחה, ליברמן המזויף איבד את בסיס תומכיו. צ’רני ורבינוביץ’ הימרו על דחיפת מצע פרגמאטי של מיליטנטיות רוסית בישראל, אך ברגע שזו נכשלה במשיכת הבוחרים, הם לא ידעו כיצד לשפר את מצע המפלגה. בעוד הליכוד מצליח לסחוף אליו את קהל הבוחרים הרוסי, ומפלגות קיקיוניות כמו הגמלאים זוכות גם הן לתמיכה רבה במגזר, מפלגתו של ליברמן מועדת לכישלון. ליברמן אומנם זוכה בבסיס מצביעים קטן שמאמין שהוא המשיח, אך מספריהם יקנו לו כוח אפסי בכנסת. יתכן אמנם שליברמן יצליח להלהיט מחדש את קהל המצביעים שלו לקראת הבחירות, אך נכון לעכשיו, המגמה שלו נוטה כלפי מטה. המקרה של ליברמן הוא הראשון בישראל, אך באוקראינה מדובר בתופעה רחבת מימדים: מפלגות אשר נשענות על אוליגרך בודד תמיד נידונות לכישלון. האוליגרכים לא יכולים לאפשר למפלגותיהם להתנגד ביתר נלהבות לממשל השולט, ולכן הן מאבדים את זהותם האופוזיציונית כאלטרנטיבה. כתוצאה מכך, מאבדת המפלגה כל משיכה לקהל המצביעים. האוליגרכים התומכים בליברמן אינם זקוקים נואשות לישראל על מנת לשרוד, שכן לא חסרים להם מקורות מימון אחרים. עם זאת, נראה כי לעת עתה, עדיין לא חרגו האוליגרכים מנטייתם לתמוך בממסד.

שקלו נא את מקרה היהודי בעל שם המשפחה מעורר התמיהה – גאידמק (זרם הגאידמקים ידוע בתור הקוזאקים האנטישמים הגרועים ביותר). הוא שותף של הק.ג.ב. בעסקים רבים, החל בחובות סובייטים ישנים וכלה בעסקאות נשק, אך כעת נראה שהאיש עבר מטמורפוזה פלאית והפך לפילנתרופ ישראלי. גאידמק מאז ומעולם היה כנה בקשר לשאיפותיו החברתיות והפוליטיות בישראל. לאחר שנים שדבק בו הכינוי “ארקשה” בחוגי הק.ג.ב., גאידמק רוצה להפוך למנהיג פוליטי. פמליית יועציו הישראלים מעוררת גיחוך, על אף שבמקרה זה הם לא יובילו אותו רחוק. עם זאת, בחלל המנהיגות שקיים היום בישראל, מפלגתו של גאידמק עוד עשויה לזכות בבחירות בכ14 מנדטים, אך היא ללא ספק תתרסק בבחירות שיבואו בתום הקדנציה. יהודים בעלי אשליה משיחית כבר הצביעו בעבר עבור לא מעט מפלגות שהבטיחו הבטחות בומבסטיות , ושהיה ברור שהן לא ישרדו מעבר לקדנציה אחת. סיסמאותיו החברתיות של גאידמק פונות אל ספקטרום רחב של בוחרים בישראל, ועל כן הוא מהווה איום לכל פוליטיקאי בארץ. עם כניסתו לכנסת, סביר שגאידמק ינודה ע”י שאר חברי הכנסת. גאידמק עוד עלול להוות דמות פוליטית מכובדת. לא סביר שהוא יסתבך בפרשיות שוחד שכן ממון לא חסר לו, ועמדותיו אינן שמאלניות מדי.

גאידמק אינו יכול להציג את עצמו כיותר מדי ימני או יהודי: אמרות שכאלה יפגעו בחבריו ובשותפיו לעסקים הגויים. אהוד אולמרט מתאר באותו האופן את ג’ורג’ בוש, שתהליך השלום שלו הורג את המדינה היהודית – בתור אדם חברותי מאוד. ערכים ואינטרסים יהודיים אינם משתלבים היטב בשיחות ידידותיות בין יהודים לשעבר לבין חבריהם הגויים. אין זה מנומס לדבר על זכותו של אברהם אבינו לעיר חברון ועל זכותו של יעקוב לשכם כאשר ידיד גוי חזק רוצה לסייע לך להיחלץ מהתסבוכת בה אתה שרוי עם הערבים. זה מגוחך לחשוב שבכלל ניתן להעלות נושאי שיחה כמו זכותו הדתית של העם היהודי לארצו, אמיתות היהדות, ועיקרון העם הנבחר במהלך מסיבות קוקטייל של מנהיגי עולם. בהתאם לכך, גאידמק מוציא את כספו על מטרות שמדגישות את מסכנותו של העם היהודי, כמו סיוע לנפגעי שדרות, במקום על מטרות בעלות ראש מורם שיקרבו אותנו לניצחון, כמו חיזוק ההתנחלויות.

לב לבייב מתקרב מאוד במעשיו להפיכה לגייס חמישי בישראל. מקור הכנסתו העיקרי, סחר ביהלומים רוסיים, תלוי לחלוטין בגחמותיו של פוטין. עובדה זו מאלצת את לבייב לרקוד לפי מנגינתו של פוטין. על כן לבייב מממן את התרבות הרוסית הזרה בישראל בכדי לסייע לה להמשיך ולהתבדל מהכלל, במקום לסייע לה להשתלב בחברה. לבייב גם משקיע מאמצים רבים בקירוב יחסי ישראל ורוסיה האנטישמית. תפקידו מסוכן בעיקר בשל קשריו לכל הצמרת המדינית בישראל. לבייב משתף פעולה עם פוטין מצד אחד, ובעסקאות יהלומים מאנגולה – גם עם ראש המוסד לשעבר, דני יתום. ייתכן מאוד שלבייב משמש כחוליה מקשרת להעברת השפעתו של פוטין הלאה, מה שיכול להוות עילה לבגידה. לבייב כמו שאר האוליגרכים, משתייך לזרם השמאל. ישראל דתייה המונעת מצרכים הלכתיים אינה טובה לעסקים. ברובד פני השטח, לבייב תומך במוסדות הצדקה של חב”ד אך מרכזי הקניות שלו פועלים בשבת. בתי הספר היהודיים בהם תומך לבייב ברוסיה ואוקרינה מלמדים יהדות ממוסדת וקרה אשר רחוקה שנות אור מהיהדות האמיתית חדורת הערכים. למעשה לבייב הוא אתאיסט דתי טיפוסי העושה הבדלה בין אלוהים לעסקים. בדומה לוויאצ’סלאב קנטור ורבים אחרים, גם לבייב בוחר להיות יהודי הכבוד בחצר המלכות של ולדימיר פוטין במקום להיות יהודי מאמין אמיתי.

האוליגרך היהודי הרוסי האחרון שהחל להדק קשרים עם ישראל הוא רומן אברמוביץ’. הוא שרד את מסע הטיהורים של פוטין באוליגרכיה היהודית, וכעת מפגין נאמנות מלאה למשטר ברוסיה. קמצוץ נאמנות לרוסיה האנטישמית מהווה בעיני בגידה בישראל. אבראמוביץ’ עשיר בהרבה מכל אוליגרך יהודי אחר בהתחשב במנהגי הבזבזנות שלו, ואין ספק שהוא מסוגל להגיע באמצעות כספו לכל מטרה פוליטית בה יחפוץ, ולו רק באופן זמני. לא קשה לשער שאבראמוביץ’ יהיה נאמן לפוטין ולשמאל בדיוק כמו שאר חבריו למקצוע. לאיש יש עבר של פרויקטים חברתיים בצ’וקוטקה, איזור מרוחק בסיביר בו הוא עדיין משמש כמושל הנעדר מזה זמן רב. סביר להניח שאבראמוביץ’ ילך בעקבותיו של גאידמק, החל במסיבות קוקטייל עצומות וכלה בפרויקטים חברתיים אדירי מימדים. בהתאם לרקורד של אברמוביץ’ בתור אדם ששמר על פרופיל נמוך בפוליטיקה הרוסית, סביר להניח שהוא ינהג באותו האופן בישראל.

השפעתו העצומה של פוטין על האוליגרכים היהודים מהווה בעיה גדולה. פוטין שונה מאוד ממנהיגים רוסים קודמים. הוא לא בירוקרט מחושב המתכנן את מהלכיו בקפידה, אלא קצין זוטר בק.ג.ב אשר הפך לאיש עסקים מושחת, שהפך לפוליטיקאי, ומשם הפך לכוכב. במובן מסוים, פוטין הוא אדם ללא שורשים. הוא אינו בקיא במושגי היסוד של הפוליטיקה. חשיבתו היא חשיבה של איש עסקים רוסי מ”הדור החדש”, חלול לחלוטין ממימד אסטרטגי. האנלוגיה המערבית הקרובה ביותר היא של ילד מפונק ולא חכם במיוחד שפתאום הפך ליו”ר של תאגיד. פוטין הוא בלתי צפוי. הוא נוקט במהלכים פוליטיים על סמך סקרנותו ורצונו להפגין כוח. כעת המגנטים של פוטין בישראל יכולים לבסס את כוחו גם כאן. הם מסוגלים להוציא הרבה יותר כסף על מסעות בחירות מכל מפלגה אחרת, ויכולים לממן תוכניות רווחה בעלות מטרות פוליטיות, כמו פארק גאידמק, עם הרבה יותר הצלחה מכל עמותת צדקה בישראל. סביר מאוד שהדבר היחיד שיקום לעצור את האוליגרכים יהיו מנגנוני הבטיחות שהציבה מפא”י בזמנו כנגד השתלטויות מסוג זה. יהיה עדיף לכולנו אם לא נזיל דמעה על נפילתם.