המסורת היהודית טוענת בנחישות שאבותינו שמרו על המצוות עוד לפני שאלה ניתנו למשה בסיני. אם כן, מדוע טבחו בני יעקב באנשי שכם כיוון שאנסו את אחותם, במקום להתיר לשכם לשאת אותה כפי שביקש לעשות? הרקע הוא פשוט: עם חזרתו לכנען, רכש יעקב שדה קרוב לשכם: הערבים הפלסטינים קוראים למקום נאבלוס וטוענים שליהודים אין כל חזקה על המקום. בנו של “מושל” שכם אנס את דינה, ולאחר מכן הציע לשאת אותה לאישה. באותה נקודה, שמעון ולוי עשו עצמם כאילו קיבלו את הצעת הנישואין, אבל דרשו שכל תושבי שכם יימולו. בעוד שהתושבים היו מוגבלים לאחר הניתוח הכואב, בני יעקב הרגו את כולם, לקחו את נשותיהם לשפחות ובזזו את רכושם.
הבעיה הברורה בנוגע להצעתו של שכם לשאת את דינה הייתה העובדה שהוא החזיק אותה כשבויה. שכם לא העביר את דינה למשפחתה ואז ביקש בהכנעה את רשותם לשאת אותה, אלא פשוט החזיק אותה בביתו, מה שהפך את הצעתו לנישואין למזויפת. בהתאם לכך, למשפחתו של יעקב היו את כל הסיבות לחשוד בהצעתו של חמור לגור באותו חלק בארץ. התחבולה של ברית המילה היא חשודה: זמן רב לפני כן, אברהם צווה למול עצמו לפני הכניסה לארץ כנען כדי להיות דומה ליושבי הארץ, וכך גם העבריים בזמן יהושע. בפרספקטיבה היסטורית, סביר להניח ששבטו של שכם כבר היה מהול. בין אם שמעון ולוי היו מעודדים מתוקף החולשה שלאחר המילה שנחתה על אנשי שכם ובין אם לא, הם בחרו לשחוט אותם.
בכך שעשו מעשה זה, הם מרדו נגד שיקול הדעת הטבעי. יעקב שתמיד פחד גוער בהם על ביצוע הפשע הברוטאלי הנוראי שיגרום לשבטים אחרים להלחם במשפחתו. פחדו של יעקב הוא מוזר כיוון שבניו פעלו במה שהיה מקובל אז כעקרון החוקי של נקמת דם: הם נקמו בשם אחותם. ואכן, אף שבט כנעני לא תקף את יעקב באותה הפעם. עם זאת, שמעון ולוי חרגו מהגבולות החוקיים בכך שהרגו את כל אוכלוסיית הגברים בעיר. הם גם דחו את הצעת האירוח של שכם. סביר להניח שבדיוק בגלל סיבה זו, הסיפור מכיל אינטרפולציה חשודה: לאחר ששכם משמיע טיעונים מהימנים בפני אנשיו בכדי שיקבלו בברכה את שבטו של יעקב, הוא מוסיף הערה מוזרה: “מקניהם וקניינם ובהמתם הלא לנו הם?” כוונה מרושעת שכזו מצדיקה התקפה.
אבל מה אם שכם לא התכוון לשום דבר רע? מה אם הוא החזיק בדינה רק מתוקף טבעו הבריוני ולא כמעשה מפורש של חטיפה? סביר להניח שזה היה המצב.
המתקפה של יעקב על שכם לא הייתה מעשה של כיבוש: מיד לאחר ההתקפה, שבטו עבר לבית-אל, והשאיר את הטריטוריה הגדולה של שכם כניטראלית. שמעון ולוי בזזו את שכם, באופן אופייני למתקפות התגמול של העבריים. הם הונו את יושבי שכם, והתנ”ך נותן חסות מפורשת להונאה צבאית: “בתחבולות תעשה לך מלחמה”. שמעון ולוי לא פעלו שלא מתוך כעס, אבל התורה מהללת את פינחס שהרג יהודי כשזה עסק ביחסי מין אליליים – בניגוד לרבנים המודרניים, פינחס הרג את עובר העבירה מבלי להעביר את הסוגיה לבתי המשפט – עבירות ברורות וניכרות לעין לא דורשות הליך תקין.
פעולותיהם לא צריכות להתאים לנורמות החוקיות או למעשיות. שמעון ולוי פעלו במישור מוסרי גבוה יותר, המישור המוסרי של הנקמה. וכך אנו קוראים את תגובתם הלקונית לאבלו של יעקב: “הכזונה יעשה את אחותינו?”
השיעור ששמעון ולוי מלמדים אותנו הוא ברור: ישנם מקרים שבהם הכוונות וכל חרטה לא מועילים. החברה יכולות לטפל באופן רחום בפושע בודד, אפילו באנס, על ידי כך שהיא מאפשרת לו לשאת את הקורבן. בעניינים לאומיים, אין פשרות. כמו שמופיע בצ’רטר של נאט”ו: מתקפה על יהודי יחיד היא מתקפה על כל יהודי.
הערבים הישראלים אונסים תדיר נשים יהודיות.