האסלאם הוא סובלני באופן יחסי. הוא מקבל את הנוצרים, לפחות כדימי. היהדות אוסרת בתכלית האיסור כל פולחן זר בארץ ישראל: שום מזבחים, מקדשים או מקומות תפילה. האסלאם סובל את קיומן של כניסיות. היהדות, אם אי פעם תתחדש בארץ ישראל, תהרוס את הכנסיות כאן.
היהדות היא הפך הסובלנות. עניינה של היהדות הוא טהרה, והטהרה היא בכלל, אבל בכלל לא סבלנית כאשר מה שהיא רואה הוא טומאה. האמרה “חיה ותן לחיות” נוגדת את היהדות בארץ ישראל. “תן לחיות” נוגע לגויים בכל מקום אחר: אלוהים נתן להם את שבע מצוות בני נוח, אבל מעבר לכך, הם יכולים לחיות על פי רצונם. היהדות גזרה לעצמה פיסת קרקע, וייחסה לה נהלים אזוריים. אותה קרקע צריכה להיות טהורה לחלוטין: אי של טהרה בים של ערבוביה.
עניינה של הטהרה הוא עשייה. סובלנות משמעה הימנעות מפעולה. סובלנות היא אינדיבידואלית – כל יחיד יכול להיות סבלן. טהרה נוגעת באופן הכרחי לכלל: האדם הטוב ביותר לא יכול להישאר טהור בסביבת רשע. אפילו לוט היה חייב לעזוב את סדום. אנשים מודרניים לא יכולים להתחבא בדירותיהם ולהתקיים מחקלאות למחייה, כפי שקרוב לוודאי עשה לוט. האינטראקציה המתמשכת עם הרשע לא מותירה לטהרה כל סיכוי.
התורה ביססה את הדת הקולקטיבית האולטימטיבית. כל מצווה חשובה מנוסחת בלשון רבים. כל יהודי אחראי לכל מה שקורה בסביבתו. היזכרו במילים שאותן אנו חוזרים ואומרים כל שבת: “לא-תעשה כל-מלאכה אתה ובנך-ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.” חיות לא חייבות במצוות – בעליהן חייבים בהן. כל יהודי אחראי למה שקורה מסביבו: בדיוק כמו שאסור לבהמותיו לעבוד, כך גם כל מי שבספרת השפעתו, החל מאחריותו הישירה על “עבדיו” ועד ל”גרך אשר בשערך” – כולם חייבים לציית למצוות התורה. בדיוק כמו שהיהודים חייבים להעניש גנבים ורוצים שלא עשו רע להם עצמם, כך עלינו להעניש כל חוטא, אפילו אם חטאו היה פרטי ובלתי אלים.
עיקרון הגדרת האזורים המוסריים הוא מקובל לרוב. האמריקנים הסבלנים מסירים מתוכם מועדוני חשפנות אלימים לפאתי עריהם או לאזור מרכז העיר. האירופאים לא ידמיינו לעצמם התאספות של הומוסקסואלים בקתדראלות בבעלות הממשלה. חוסמי תכנים למבוגרים, חוסמים תכנים שבמונחים ליברטיניים הם ניטראליים: אין כל פסול בלהראות לילדים סצנות סקס. חברות אוסרות פוליגמיה שהיא התנהגות בלתי מזיקה לחלוטין.
גם היהודים, מקבלים אחריות זה על זה. לכן, לדוגמא, נטורי-קרתא צודקים בעיקרון בכל הנוגע לביקורת שיש להם כלפי המדינה הציונית. דובר נטורי-קרתא שנאם בועדת השואה האיראנית נקט בעמדה עקרונית ויצא חוצץ כנגד הניסיונות הרוויזיוניסטים. ועדיין, נטורי-קרתא גונו על כך ששיתפו פעולה עם אויביי הציונות, אפילו אם הממשלה הציונית עצמה היא אויבת היהודים. גורלם המשותף של היהודים עולה בחשיבותו על חופש אישי כזה או אחר. כל ארגון דורש מחבריו להסכים לצ’רטר שלו. הם מגויסים מסכימים לנהליי הצבא בעודם חולקים על מדיניותו, עוד כמה יהודים חייבים להסכים לדתנו?
היהדות לא דורשת לעצמה את כל העולם או יבשות שלמו, אלא רק שבריר אדמה בה תוכל לכונן חברה מוסרית לדוגמא. אנשים בעלי דעה שונה יכולים לגור בדמשק או טורונטו.
את אלה שיישארו יש להכריח לקיים יהדות מתונה.