הברונים והאבירים מימי הביניים נלחמו רק לעיתים רחוקות בבנדיטים שהתקיפו את טירותיהם. כופר היה בדרך כלל התוצאה השכיחה. כמו כן, התורה דורשת מהיהודים לפדות את אחינו על ידי מתן כופר. אנחנו, עם זאת, טוענים שמתן כופר אינו מקובל.
האפקט של הכופר הוא העברת הסיכון המרחף מעל ראש הקורבן הנוכחי אל מעל לראשם של חפים מפשע אחרים. הכופר מסייע להציל את חייהם של אחדים, אבל מעודד את הטרוריסטים לקחת בשבי חטופים אחרים. במקרה שלנו, החטופים האחרים יהיו גם הם יהודים, ואכפת לנו מהם.
עם זאת, הברונים בימי הביניים היו מעטים מדי מכדי לבסס חברה. לכל אחד מהם לא היה אכפת מהאחרים, והוא התגבר על הסיכון שעמד לפגוע בו בכך ששילם את הכופר ועודד את הפושעים לפגוע באחרים.
המקרה המוגדר בתורה שונה גם הוא. לחטופים המודרניים אין כל ערך פרט לכופר. פדיון הכופר עליהם רק מעלה את ערך הכופר שיהיה לשלם על חילופי החטופים הבאים, בעוד שסירוב תשלום הכופר רק מרפה את ידי החוטפים מניסיונות עתידיים. בימי קדם, לחטופים היה ערך אינהרנטי – היה ניתן למכור אותם כעבדים. הסירוב לתשלום הכופר לא היה מרפה את ידי החוטפים שהיו יכולים לקבל את כספם על ידי מכירת היהודים החטופים לעבדים.
כאשר לחטוף לא היה כל ערך אינהרנטי (לדוגמא, זקן או חולה) ונחטף רק לצורך סחיטה, הוא לא נפדה על מנת לא ליצור תקדים לחוטפים. כך, רבי מאיר מרוטנברג מהמאה ה-13 אסר על קהילתו לשלם את תשלום הכופר עליו. הרבנים הכירו מזמן בבעיה של הערך האינהרנטי, והתלמוד (גיטין, פרק ד’) אוסר על פדיון יהודים בתשלום שעולה על ערכם בשוק כעבדים. החכמים הכירו שאין כל חוק שיכול למנוע מקרובי החטוף לנסות להציל את יקירם – מותר לבעל לפדות את אשתו בהזדמנות הראשונה עבור פי עשר מערכה בשוק כשפחה, אבל זו היא זכותו ולא חובת הקהילה.
סירוב לפדות יהודים מידי הטרוריסטים לא מעורר התנגדות מוסרית יותר מאשר תקצוב מוגבל של תוכניות רפואה ללא תשלום או בטיחות בכבישים. אנחנו שומרי אחינו רק עד רמה מסוימת. מדוע על הממשלה הישראלית להבטיח להימנע מלירות על אלפים מאויבנו בשדה הקרב בתמורה לכך שהם לא יירו בחייל אחד שלנו?
הדבר היחיד שהוא יותר גרוע מתשלום כופר על חטופים הוא חילופי אסירים.