רוב המצוות הן נצחיות. חלק מהמצוות משקפות אמיתות נצחיות, אך את רובן יש לראות מתוך הקשרן. כזו היא מצוות הנישואין של קורבן אונס לאנס. אין הרבה נתונים לגבי שיעור מקרי הפשע ביהודה העתיקה, אבל פשעים אלימים היו נפוצים בפרברים הרומאיים ובאירופה הפיאודלית. הגיוני להניח שיהודה העתיקה הייתה גם היא מקום אלים. נשים היו צריכות לצאת אל מחוץ לחומות העיר בכדי לרעות את הצאן, להביא מים לבית ולצורך מסעות למקומות כאלה ואחרים. הפשע האלים היה בלתי נמנע. חברות עד לעידן המודרני נידו את קורבנות האונס, וחברות פרימיטיביות עדיין נוהגות כך. הם עשו זאת מתוקף סיבות הגיוניות. אונס הוביל בדרך כלל להיריון, מחלות מין חשוכות מרפא, או אפילו לפגיעה ביכולות הולדת צאצאים. הקורבן היה בדרך כלל רשלני לגמרי (ולכן התורה מתירה את האשמת הקורבן בפשע), ולכן לא הפכה לאישה טובה לבעלה.
נותן החוק, אם כן, פתר את הבעיות שנוצרו מהצורך לשלב את הקורבן חזרה בחברה, בכך שהעניש את התוקף ומנע את הפשע. הוא השיג את מטרתו באמצעים חמורים – וביעילות רבה מאוד. התורה תוקפת בראש ובראשונה רשלנות וכניעה פחדנית לפושעים. אנסים בדרך כלל מפחידים את קורבנותיהם לכדי שתיקה בזמן שצעקה יכולה להועיל. בהתאם לכך, התורה הופכת את השתיקה בזמן האונס לפשע חמור. לפני כינון אותו חוק, לקורבנות הייתה בחירה. הן יכלו לצרוח ולעמוד בפני הסכנה של הרג בידי האנס, אבל היה להן את הסיכוי להבריחו. הן גם יכלו לשתוק, להיכנע, אבל להבטיח את הישארותן בחיים (כמנודות). התורה שללה את הבחירה הזו. הקורבנות שלא צעקו הוצאו להורג. איום הרצח מצד האנס החוויר בהשוואה להוצאה להורג המובטחת לאישה שלא צעקה בעודה קורבן אונס. אם כן, האנסים ידעו שכל קורבנותיהם יצעקו באופן וודאי. על ידי האמצעי הקשה של האשמת הקורבן, התורה יצרה גורם מרתיע במיוחד לאנסים. (אותו היגיון נכון לבעיית חטיפות מצד טרוריסטים. בדיוק כמו שנאסר על קורבנות האונס לשתף פעולה עם תוקפיהם, כך אסור על לממשלה לשתף פעולה עם החוטפים. ריפוי ידי התוקפים ומניעה ברמה החברתית חשובים יותר מהצלת היחיד).
האונס מסכן את חיי הקורבן, וללא ספק הורס את חייה החברתיים. בהתאם לכלל “עין תחת עין”, התורה מגדירה אונס כפשע חמור שעונשו מיתה. אולי הדבר קיצוני וחמור, אבל זה יעיל. אפילו בחברה המודרנית, קורבנות האונס וקרובי משפחותיהן ישמחו להרוג את האנס.
שילוב הקורבן חזרה לחברה הוא העדיפות שנותנת התורה באופן מובהק על כל שאר השיקולים המוסריים. על האנס לשאת לאישה את קורבנו, ואסור לו להתגרש ממנה לעולם. באופן חכם במיוחד, התורה מתירה את אפשרות הנישואין רק לפושעים בעלי הון. אין היגיון להשיא את בתך לפושע אביון. לפני הנישואין, על האנס לשלם למשפחת האישה חמישים שקלים – סכום השווה למס המקדש שעל אדם לשלם במשך מאה שנה. כמו כל התחייבות כספית אחרית, החייב שלא מצליח להחזיר את חובו (שנחשב למעשה לגנב) הופך לעבד. אם כך, התורה מאפשרת באופן מפורש למשפחת הקורבן לשעבד את האנס.
בהיגיון ומתוך התחשבות, התורה מבדילה בין מקרים בהם האישה היא מאורסת לבין מקרים אחרים. במקרה שהיא אינה מאורסת, הנישואין לפושע עשיר הם הגיוניים כאשר נידוי מהווה את האפשרות הנוספת היחידה. במקרה שהאישה אכן מאורסת, אין ספק שיהיה זה בלתי אתי להכריח את הכלה להינשא לאנס. האנס מוצא להורג, אבל מה קורה לקורבן במקרה זה? התורה מודה שאין כל פיתרון אוניברסאלי. האישה נחשבת לקורבן תאונה, המקרה שלה מושווה למקרה בו אדם תוקף את חברו והורג אותו. במונחים מודרניים, מקרה הכלה הנאנסת מושווה למקרה של כלה שעוברת תאונת דרכים קשה במיוחד. אין תשובה אחת לבעיה המוסרית הזו. הדבר היחיד שהתורה יכולה לעשות הוא להכריז על הקורבן כעל נקי מפשע ומניעת אחרים מלפגוע בקורבן. השאר נמצא באחריות משפחתה ובעלה לעתיד. קיצוני? בהחלט. אבל ראליסטי ופרקטי לימינו אנו בדיוק כמו לפני 3000 שנה.
התורה לא מפרטת מה העונש ל אונס הומוסקסואלי, שלא היה שכיח ביהודה.