ב-1947, ה-BBC דיווח שההצבעה באו”ם התבצעה תחת לחץ ושהקהל הרחב שהיה נוכח הפגין את תכונותיו היהודיות בכך שהריע כשהאו”ם אישר את ההצהרה. אותו BBC “אובייקטיבי” מעצב את דעת הקהל העולמית כלפי ישראל כיום.
ארה”ב משכה במהירות את הצבעתה ב-1947 בעד הקמת מדינת ישראל. בריטניה המשיכה ליישם את מדיניותה הרגילה במסגרתה צידדה בצד החלש ומחצה את החזק: לעיתים נהנו מכך היהודים, ופעמים אחרות – הערבים. המטרה היחידה שהייתה למדיניות החוץ של רוסיה נשארה לבחוש בקלחת האירועים ובכך להציק לכולם. צרפת נשארה נאמנה לפרנויה האימפריאלית שלה והיא בונה ברית אימפריאלית עם המוסלמים, אותה היא אינה יכולה לממן או לקיים. הנהגת האו”ם מתרוצצת בין המעצמות העולמיות, מתחננת לכסף וממקמת את עצמה כבת ברית של כולם – כמובן שבעל ברית של כולם הוא אויב של ישראל. לא קיים כל רצון טוב ברמת הממשלות כלפי ישראל: האירופאים תמכו בישראל כדרך להפטר מהיהודים, אותם יהודים שהשמדתם המוחלטת כשלה, ובריטניה פינתה את כוחותיה מארץ ישראל כיוון שלוחמי הגרילה היהודים ביצעו אלפי פעולות טרור בשנות ה-40 של המאה ה-20.
מתווכים הם מקובלים כאשר אין להם אג’נדה משל עצמם. אנו מצפים מחברינו לצדד באג’נדה שלנו. אמריקה ובמיוחד רביעיית עושי השלום, אינם חברים ואינם מתווכים. רוצי טובתה של ישראל בממשל האמריקני מעוניינים שישראל תתקיים בשקט ובשלום. לא לכך זקוקים היהודים. הרעיון המקורי של הציונים – ביסוס מקום מבטחים ליהודים – עלה בעשן באושויץ, ולציונים לא היה אכפת ממנו כלל. לאחר שמותו של סטאלין קטע את התוכניות הרוסיות לסיים את העבודה שהתחילו הגרמנים - השמדת שארי היהודים בסיביר – והביטחון כבר לא היווה בעיה מידית עבור יהודי אירופה. התוכנית לבסס מדינה יהודית על אדמות מוסלמיות יצרה בעיות ביטחוניות אדירות לקהילות היהודיות במדינות הערביות, שבעבר חיו בבטחה. שישים שנות הלחימו הוכיחו שבמונחי ביטחון, ישראל היא כישלון חרוץ. הסיבות היחידות שבגינן היהודים צריכים להישאר בישראל ולא לעבור לקנדה הן דתיות או לאומיות. סיבות אלה לא מעניינות את הממשל האמריקני בהקשר לתהליך השלום, והן לחלוטין מנוגדות לתפיסת העולם של רוסיה והאו”ם.
ישראל בסופו של דבר שוטחת את טענותיה בפני שופטים אנטישמים לגמרי. אפילו אם השופטים הללו יפעלו באופן אובייקטיבי, היהודים לא יכולים לקבל את החלטתם כיוון שהיהודים מעוניינים בפיתרון סובייקטיבי. הגישה האובייקטיביות הבריטית טענה שהמהגרים היהודים לא זקוקים לטרנס-ירדן, והסירו אותו מהשטח שהוגדר בהצהרת בלפור. לאחר מכן, הגיב האו”ם באופן אובייקטיבי וטען שהערבים הפלסטינים הנותרים זקוקים למדינה משל עצמם, וחילק את השטח שנותר מהמולדת היהודית. מצד שני, המתיישבים האירופאים שנדחו באופן אובייקטיבי באמריקה “ניקו” באופן אובייקטיבי את השטח, וביססו מדינה משל עצמם. היהודים, גם כן, חלוקים בינם לבין עצמם לגבי האינטרסים שלהם עצמם. מדינה יהודית בארץ ישראל נראית כאי-צדק בעיני הערבים והרביעייה, אבל זוהי דרישה מוצדקת עבור היהודים.
כמו שציין מאו צה טונג, טענה יכולה להיות נכונה ושגויה באותו הזמן: נכונה בעבור אחדים, שגויה עבור אחרים. מדוע לנו לרצות במתווכים שיחליטו שהטענה היהודית היא שגויה?