אנחנו לא רעים. יהודים הם אף פעם לא מושלמים. היו לנו הרבה פלגים והרבה גישות שונות. האפוקריפה היהודית כמו הספרים שנמצאו בקומראן מנותקת מהיהדות המסורתית אפילו יותר מהנצרות. היהדות הרבנית רחוקה מאוד מהיהדות הכוהנית של הצדוקים. היהדות של התורה לעולם לא יושמה על ידי כל הקהילות היהודיות: אי אפשר לחשוב שהיהודים בישראל עלו לירושלים בפסח וחמישים ימים לאחר מכן בשבועות, או שהם הלכו בדרך הארוכה והמסוכנת למקדש כדי לשחוט כל חיה בכדי לתת לכהן את חלקו. שמירת המקדש ומצוותיו נגעו רק ליושבי יהודה, ולא לכל היהודים. היהדות הומצאה מחדש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. יהדות המקדש החליפה את יהדות המשכן. היהדות של יהודה העניקה מקלט לפליטים שהגיעו מישראל. עזרה ונחמיה ביססו את היהדות ללא הארון, וסביר שגם ללא הכוהנים. הישראלים עלו לשילה לכל אורך ההיסטוריה שלהם, ללא הארון וללא המקדש. המקבים התמודדו עם החילול החוזר ונשנה של המקדש, בו לא שרתה השכינה. חכמי המשנה הגדירו מחדש את היהדות, ליהדות החסרה את התקווה שהמקדש יבנה או שתהיה אפשרות להגיע לשליטה תיאוקרטית. הרבנים המאוחרים יותר יצרו את יהדות הגטו. היה זה אפילו לפני שהבעש”ט הפך את היהדות לדת מיסטית שמזכירה את אתם-יודעים-מה. הבניה המחודשת המודרנית של היהדות מגעילה באתיאיסטיות שלה, אבל דברים מסוג זה הם מחויבי המציאות אם היהודים מעוניינים להמשיך ולהתאים את עצמם לנסיבות. הקראים צודקים במידה רבה, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך לשחוט כבשים במאה ה-21, אנחנו לא יכולים לשחוט אותם בהעדר המקדש, אם לדבר באופן פוליטקלי קורקט.
היהודים לעולם לא היו קנאים בדתם. רוב האוכלוסיה לא הצטרפה לקנאים המקבים או לבר כוכבא. ללא ספק, רוב אנשי הכפר העניקו תשומת לב מוגבלת במיוחד לשמירה על המצוות הנוגעות למקדש, הקשות והמייגעות מדי לאלה החיים רחוק ממנו. היהודים הקריבו קורבנות על ראשי הגבעות, עברו על האיסורים הנוגעים לאיסוף חובות ושחרור עבדים, לא קיימו את חובת תשלום המזונות תוך הסכמה רבנית דרך הקידושין, התערבבו עם היוונים, נישאו בנישואי תערובת, ועברו באופן שגרתי על שאר המצוות והאיסורים הדתיים. המצב הנוכחי של ישראל המאוכלסת באתיאיסטים, שמאלנים, ערבים ומשוגעים דתיים מכל סוג וצבע, שהגלו את האלוהים שלהם לתוך בתי הכנסת, ומספר קטן של קנאים ומאמינים ראויים, הוא קרוב לנורמה של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אם לשפוט לפי דבריו של יהודה הלוי, קהילות הגטו היו הרבה יותר קוסמופוליטיות והרבה פחות פנאטיות בנוגע לנושאים דתיים. קהילות הגלות באימפריה הרומית היו מספיק פתוחות לעובדי אלילים, שתרמו כסף לבתי הכנסת, נשבעו שם, וערכו שם את ויכוחיהם הדתיים בפני הרבנים.
היהודים לא יחלו לביסוס מדינה. ראו את היהודים המודרניים ממלמלים “לשנה הבאה בירושלים!” אך בה בעת נשארים בניו יורק. ליהודי הגלות העתיקה לא הייתה את הנוסטלגיה של ירמיהו לארצם, והתיישבו בניחותא ברומא ובבל. הם המשיכו לשלוח את תרומת מחצית השקל למקדש, בדיוק כמו שהאמריקנים המודרניים רוכשים אגרות חוב ישראליות. סטאטוס הדימי בחברות המוסלמיות הסובלניות העניק ליהודים אוטונומיה מצוינת, יחסים טובים עם שכניהם הלא יהודים, מיסים נמוכים, והעדר חובת גיוס. זה מאוד דומה למה שהיהודים המודרניים נהנים ממנו באמריקה.
גם הניסיונות שהיינו צריכים לעמוד בהם אינם בלתי רגלים. האירופאים השמידו את הקהילות היהודיות בארצותיהם כמעט לגמרי מספר פעמים בהיסטוריה המתועדת. מנהיגים בוגדניים הם שכיחים כיום כמו שהיו במאה ה-15. אנחנו נוטים להפוך את רבני העבר לאידיאלים, אבל אולי אלף שנה מהיום, היהודים יעריצו את עובדיה יוסף.
אנחנו לא זקוקים לעצמנו, אבל נראה שאלוהים זקוק לנו מאוד.