אנשים אחראים לוקחים את העניינים לידיהם ובונים מדינה – יהיה המחיר אשר יהיה. אחר כך, הם הופכים להיות חסרי אחריות והם מאבדים את מדינותיהם. היסטורית, התגברות חוסר האחריות קושרה לעושר: אנשים, כאשר הם בטוחים פיזית וכלכלית, מרחיקים את עצמם מענייני המדינה. הם יכולים להרשות לעצמם טעויות עיתיות של הפוליטיקאים ולא אכפת להם לוותר על חובתם העיקרית כאזרחים: השליטה במדינה. העשורים האחרונים מציגים דרך חדשה להפגנת אותו חוסר אחריות אזרחי: חינוך המוני ארוך במיוחד.
ישראל, כמו האימפריה הקומוניסטית בראשיתה, משתמשת בבתי ספר על מנת לשטוף את מוחם של הילדים, הלומדים את כל הערכים הקומוניסטים – החל מאתיאיזם מיליטנטי דרך ג’ינגואיזם ועד מתירנות מינית. זה האחרון הוא חשוב במיוחד: גם הקומוניסטים הרוסים וגם הקומוניסטים הישראלים הבינו שחוסר מוסריות מינית (היעדר מעצורים) מהווה את הדרך המובטחת להשמיד את המוסריות המסורתית.
אנשים היו רגילים לעבוד החל מילדותם – הם היו אחראים למחייתם שלהם. החינוך המודרני, הנפרס על 12 שנות לימוד שינה את התבנית ההתנהגותית הזו. מבוגרים בני 18 שנה הם חסרי אחריות לחלוטין: אין להם תחומי אחריות משמעותיים. החינוך הבית ספרי מתעסק בלמידה במקום בשאלה, והמבוגרים הצעירים גדלים כאנשים כנועים בפני הרשויות, כאלה הרגילים להסכים להצהרות מצד הרשויות מבלי להקדיש לדבר מחשבה נוספת. בדומה לכך, תלמידי הישיבות מקבילים את הסמכות הרבנית ומשתתפים בהפגנות אלימות. שתי הקבוצות כנועות בפני אדוניהן. האיכרים הרוסים הבורים התקוממו נגד הצאר, אבל היהודים המחונכים מקבלים את העובדה שהממשלה מוותרת על עומק ההגנה הישראלית לאויב הערבי ומחלקת את ירושלים עם הפלסטינים. הפלסטינים הבורים מתעלמים מהשאיפות היהודיות, היהודים המחונכים מתייחסים לשאיפות הפלסטיניות – איפה הפשרה?
החינוך הבית ספרי הוא בזבזני. התלמידים לומדים דברים שהם לעולם לא יצטרכו, ולומדים אותם לאט. בתי הספר הם כמעט הדרך הכי פחות יעילה לאוריינטציה. לא רק שאוריינטציה בת 12 שנה היא אבסורדית, אלא שרוב התלמידים בוחרים במקצוע לעתיד באופן אקראי, על בסיס נסיבות חיצוניות. רק לעיתים נדירות בתי הספר גורמים להם להבין את נטיית ליבם המקצועית. ההחלטה להפוך לרופא או לעורך דין אין שייכת למה שאדם למד בבית הספר. מצד שני, אריסטו הבין שהוא רוצה להיות פילוסוף, ניוטון הבין שהוא רוצה להיות פיזיקאי – מבלי ללכת לתיכון כלל.
הלימוד היהודי היה מפורסם במעשיותו וכל כך טוב עד כדי שאפשר ליהודים להגיע להישגים יותר גבוהים מכל אומה עלי אדמות במונחים של פרודוקטיביות אינטלקטואלית. התחלת הקריאה והשינון בגיל שלוש עד חמש, לימוד כתיבה זמן קצר לאחר מכן – לאחר מכן, בחירת מקצוע, כשאשר לאורך הדרך עובדים ולומדים תורה. שלא כמו הישיבות הגרועות היום, המחנכים היהודים המסורתיים לימדו את היהודים לחשוב, לנתח סוגיות מורכבות תוך שימוש בדוגמאות דתיות. לומדי התורה היו מוכנים לכך מקצוע.
הרעיונות הסוציאליסטים עיוותו את החברות. אנשים היו רגילים לעבוד כל חייהם, אבל עכשיו הרעיון של עבודה בגיל 70 או 12 כבר אינו מקובל. האם עדיף לבזבז את הזמן במשחקי ומחשב וצפייה בטלוויזיה? האנרגיה של הילדים, שכעת מבוזבזת, יכולה להירתם לעבודה. ילדים בני 12 יכולים לעבוד מספר שעות בבתי קפה, בשדות – בהרבה עבודות. יתר על כך, הם יכולים להתחיל בחינוך מקצועי, ללמוד באוניברסיטאות. הם יכולים להינשא בגיל 15 ולא בגיל 35. אנשים צעירים יכולים לחיות חיים נורמאליים ומלאים במקום להידחף בעל כורחם לקיום אינפנטילי.
אבל הממשלה זקוקה לאזרחים חסרי אחריות, והיא מקדמת בברכה אינפנטיליות.