“טווח אפשרויות המדיניות האמריקנית באזור הצטמצם לכדי שתי אפשרויות, שתיהן אין מספקות: התקשחות או נסיגה.” ברנרד לואיס, נשיונל רוויו.
הדוגמה של דרום אפריקה אינה ישימה במקרה של ישראל. לשחורים האפריקנים יש כבוד סנובי מסוים כלפי הלבנים. השחורים טובחים האחד בשני אך נתגלו כבלתי מתלהבים להשמיד את הלבנים אפילו ברודסה – הסטריאוטיפ של האדונים הלבנים הוטבע על המסגרת הקוגניטיבית של השחורים האמריקנים. אם כן, השאלה אם דרום אפריקה יכולה לשאוף לקידום מדיניות של אפרטהייד מפורש בו השחורים שווים פוליטית אך חסרי עתיד כלכלי, אינה חשובה. יש לחכות ולראות אם אותה מערכת ניתנת לשימור אם שמא השחורים, כמו אומות אחרות, יתעלמו בסופו של דבר מהיתרונות הכלכליים ויפטרו מאדוניהם. לערבים יש שני סטריאוטיפים בנוגע ליהודים: האדונים הקולוניאליים האירופאים או הדימי הכנועים. הערבים הישראלים מקבלים על עצמם את הסטריאוטיפ הראשון, הקיצונים המוסלמים את זה השני. הלאומיות הערבית הגוברת שוחקת במהירות את הסטריאוטיפ הקולוניאלי ומעודדת את הערבים להלחם במתיישבים היהודים. המנטאליות הערבית היא שונה מזו של השחורים: חיוך פתאומי הוא מראה שבשגרה באפריקה, אבל כמעט שלא רואים חיוכים שכאלה בקרב הערבים. הערבים שומרים על המנטאליות הבדואית של צבועים רצחניים ולא הולכים בצעדיה של דרום אפריקה של הסכמה לקיום מדינה דו-לאומית. והשוויון האמיתי? זה לא יקרה, הן מכיוון שהערבים הם בלתי פרודקטיבים באופן תורשתי והן כתוצאה מהמחשבה שהמדינה היהודית מתיימרת להנחיל שליטה ממסדית יהודית. רבע מהאירופאים עונים בסקרים שישנם יותר מדי יהודים בסביבה (בערך 0.1). המספר הרב של היהודים בישראל מרגיז את הערבים.
הבדל משמעותי נוסף בין ישראל ודרום אפריקה הוא המנטאליות של הלבנים. הבורים הם חזקים כמו הקיבוצניקים הראשונים וציניים כמו ההופיודן. הם חותרים לכינון קולוניאליזם כלכלי לבן בדרום אפריקה, מוזמביק, זימבבואה ומדינות שכנות אחרות. הקליקה הישראלית השלטת, מהאקדמאים השמאלניים והשיפוט האקטיבי ועד לפוליטיקאים חסרי כל מחשבה אסטרטגית – אינה יכולה ליישם מדיניות צינית כלפי הערבים. השמאלנים הישראלים, עיוורים מתוקף הצהרותיהם שלהם, דורשים שוויון אמיתי ואפליה מתקנת לטובת הערבים. בן-גוריון ומספר מנהיגים ששלטו אחריו הנהיגו מדיניות דומה מאוד למדיניות הדרום אפריקה כשהעיפו את השוויון מהחלון וגרשו את הערבים מישראל. לפני שנות ה-70, השמאל הישראלי היה שמאל כלכלי אבל ימין פוליטי. עליית הימין לשלטון גרמה לשמאל להפוך להיות שמאל פוליטי. על מנת להצליח ולהבדיל את עצמו מהליכוד בנוגע לסוגיית הערבים (כיצד יכול היה השמאל להתעמת עם הליכוד בבחירות אם המצע שלו היה דומה?), העבודה קיבלה על עצמה את השמאלנות הפוליטית ואת הגישה הפרו-ערבית. במקור, הסלוגנים השמאלניים של דמוקרטיה עיוורת לאתניות כוונו רק כלפי ההמונים היהודיים, והעבודה חיזקה את ההתנחלויות ודיכאה את הערבים. לבסוף , לחץ המצביעים הערבים, האקדמאים השמאלנים, והדעה הציבורית הפוליטקלי קורקטית בעולם גרמו לעבודה לאמץ את עקרון השוויון המלא בין יהודים וערבים. על מנת לבסס שוויון שכזה על בסיס המצב הקיים, העבודה החלה ליישם מדיניות פרו-ערבית. אנשי עסקים משירותי הביטחון הישראליים פעלו על פי המודל הדרום אפריקני של קולוניזציה כלכלית, אבל הממסד הישראלי בכללותו נכנע לאידיאליזם מוסרי ופחד מצעדים שאינם פוליטקלי קורקטיים.
הבורים, החיים בדרום אפריקה מזה דורות, הם לאומנים הבטוחים בזכותם על הארץ. הפוליטיקאים הישראלים בזים למוצאם היהודי ולזכותם התנ”כית על הארץ, והם לחוצים לרצות את עמיתיהם הפוליטיים בעולם על ידי ביזוי הערכים היהודים. הבורים הם בעלי מנטאליות חלוצית בעוד שהשליטים היהודים הם בעלי מנטאליות של זוממים פחדנים. היהודים לא יכול לאזן את המדינה שלנו בין שוויון אתני ובין הבדלה כלכלית בפועל, בין פוליטקלי קורקטיות כלפי חוץ והבדלה מעשית, הכרזה על חתירה לשלום לעומת אימפריאליזם כלכלי אכזרי המגובה על ידי מטוסי קרב.
בין אם המודל הדרום אפריקאי של פסבדו-שוויון ניתן לקיום אם לא, היהודים אינם מישמים אותו. אנחנו צריכים משהו פשוט יותר.
טרנספר לערבים, לדוגמא.

*בּוּרִי, דרום אפריקאי ממוצא הולנדי