אל-קעידה אינו ארגון טרור, אם בוחנים אותו על פי התדירות שבה הוא מבצע פעולות טרור באמצעות אנשיו שלו. במקום זאת, אל-קעידה מתקיים כחברת הון סיכון המתעסקת בתחום מימון יוזמות, אימון עודף, יחסי ציבור ולוגיסטיקה. בתמורה לשירותים אלה, אל-קעידה חולק בקרדיט על פעולות טרור שמבצעים הקבוצות שהן הלקוחות שלו. לפעמים, אל-קעידה טוען להשתתפות באותן פעולות טרור – זה קורה לרוב כאשר טרוריסטים בודדים חסרי ארגון, מארגנים פיגוע מתוצרת “ביתית” בכוחות עצמם. לעיתים קרובות עוד יותר, אל-קעידה פשוט משבח פעולת טרור, כמו שקרה ב-11 בספטמבר, מבלי לחטוף לעצמו את זרי הדפנה. יכול להיות שאוסמה הוא חסר פחד, אבל הוא אינו חייל – הוא בסך הכול ערבי עשיר שהכניס את עקרון הקפיטליזם המערבי לתחום הטרור האנטי-מערבי. בואו נבחן את הפרטים.
סרטי האימה ההוליוודים מציירים את הצד התוקפן באמצעות מאפיינים ביזארים – התקשורת מתייחסת לטרוריסטים באופן דומה. אבל הם לא מהווים מופע חריג של המנטאליות האנושית. הם לאומנים דתיים רגילים המוכנים למות למען מטרה, אך הם אינם מחפשים את המוות כאילו היו חברים בכת מוות – אוסמה מתחמק מניסיונות ההתנקשות האמריקנים. בצבאות רגילים, חיילים משתתפים במה שלמעשה מסתבר כמשימות התאבדות בהגנה על חבריהם ועל המדינה – הטרוריסטים פועלים באופן דומה. אנשים המזדהים באופן נחוש וחזק עם רעיונות עשויים למות בגופם, אך הם ימשיכו לחיות דרך רעיונותיהם – השהדין מתים, אך חיים כחלק מהאומא. הטרוריסטים הם גם לא מפלצות – אם חושבים על האזרחים ההרוגים בפיגועי ה-11 בספטמבר, יש להיזכר בהרוגי דרזדן וטוקיו. היעדר המשיכה לאל-קעידה מצד מוסלמים לא מוכיח שאוסמה אינו צודק: ג’ון בראון נכשל בניסיון לאסוף מאחריו מספר מספיק של עבדים אך חרף התנאים הצליח לקדם מאוד את מטרת ביטול העבדות.
המערבים מתעבים את אוסמה בגלל חוסר הסובלנות הברברית שלו. אנשים מתורבתים ומשפיעים מפחדים להפגין חוסר סובלנות כיוון שהיא מסכנת את סגנון החיים שלהם: קורבנות חוסר הסובלנות שלהם עשויים להשיב מלחמה. האנשים העסוקים במרדף אחר העושר החומרי נוטשים את המאבק על הערכים המוסריים ומוצאים את ההיגיון שבפחדנותם על ידי נטישת האבסולוטים המוסריים. אנשים של מעוניינים להשיג ולהגשים מטרות מוסריות, חותרים להשגת מטרות אחרות במידה פחותה אף יותר. הם מעדיפים רווחה על עבודה, כניעה לממשלה במקום אחריות.
אוסמה הוא אחראי מאוד. המערבים מבקשים להנות מכל רגע מחייהם, והם נעשים חסרי סבלנות. הם רוצים שכל קווי המדיניות המיושמים יביאו לתוצאות מידיות. אוסמה, המשרת את האל הנצחי, הוא בעל סבלנות רבה מאוד – לא בגלל שהוא על אנושי, אלא מכיוון שהוא לא יכול לשנות את המצב הפוליטי מיד. גם אמצעיו אינם מיושנים. המערביים פתחו במתקפות מאסיביות באלג’יר, וייטנאם, אפגניסטן ועיראק אבל הם מאמינים שעידן המלחמה תם. תושבי המדינה הרומאית חשבו באופן דומה. היהודים ב-1939 חשבו שמלחמות על רקע אתני או דתי הן מעבר לגבול המחשבה. אוסמה הוא הרבה יותר ריאליסטי.
הבאת המלחמה לאמריקה אינה שיגיון אפוקליפטי, אלא הדרך היחידה האפשרית לנצח במלחמה. הסובייטים הפסידו במלחמה באפגניסטן חרף אכזריותם כיוון שלמוג’הידין היה מקום מבטחים בפקיסטן – הם יכלו להתגבש מחדש, להתחמש ולהרגע. ישראל מפסידה באופן דומה במלחמתה נגד הטרוריסטים בגדה המערבית כיוון שהיא מניחה להם לבסס מחוז מבטחים דומה בג’נין ובמקומות אחרים. על אוסמה לתקוף את אמריקה אם ברצונו לשלול מאויביו מחוז מבטחים – מתח מתמשך שובר את הרצון להלחם.
אוסמה אינו גאון שאסף מאחוריו את האומות המוסלמיות. הקהילה המוסלמית היא ענקית, מגוונת ומפזרת מכדי לחוש קשרי אחווה קהילתיים. מוסלמים ברחבי העולם לא סייעו לבני בריתם האינדונזים שנפגעו מהצונאמי, מוסלמים אחדים הגיעו לאפגניסטן כדי להלחם בפולשים הסובייטים. הג’יהאד שנערך במאה השביעית נועד למטרת איסוף השלל ולא למטרות דתיות, ומאז הערבים לא הראו כל קנאות דתית המובילה למלחמה. הערבים רוצים ויזות לארה”ב ומעדיפים אותם על מדינה פלסטינית. אוסמה משך לשורתיו אלפית אחוז מהעולם המוסלמי. רבים נוספים מעריצים אותו כסמל אבל אין להם כל כוונה להצטרף אליו. אוסמה מושך אליו הרפתקנים ולאו דווקא מוסלמים. זה לא אשמתו של אוסמה – זו תכונה אנושית. הרב כהנא נכשל באופן דומה לאסוף אחריו מספר מספיק של יהודים אמריקנים בכדי להתעמת מול רוסיה בנושא הגבלות ההגירה על יהודים סובייטים. אוסמה הצליח אפילו פחות באיסוף תמיכת העולם המוסלמי במטרת המרד הפלסטיני. הוא גינה חזור ושוב את הממשלות המוסלמיות ואת הממסד הדתי המוסלמי על כישלונם לתעל את התמיכה הצבאית לפלסטינים, ויקיר ליבו, החמאס, הוכיח עצמו כאכזבה כשלא הביע עניין במאבק המוסלמי הגלובאלי.