מעטים הם האנשים המספיק גאים או צדקנים מכדי לעמוד על דעתם על חשבון אחרים. לגבי רוב האנשים, הפחד הוא פרובוקטיבי. אדם טיפוסי מרגיש את הצורך להכות אדם חלש שלא קורא ומתחנן לעזרתו. בני אדם מתקפים את הווייתם באמצעות שליטה, ודוחפים את האחר עד כמה שניתן עד לרמה בה הם יבחינו או יצפו להבחין בהתנגדות. הם מקבלים בלהיטות את חלושי האופי המתחננים ליחסי אדון-עבד. חלושי אופי כאלה מקבלים הגנה אדיבה. אבל היהודים מהווים מקרה בו אותם חלושי אופי נותרים שונים לגמרי, ולכן גם עצמאיים. היהודים נכנעים מבלי שיכניעו אותם. היהודים לעולם לא מקבלים אוטוריטה כפויה כדבר אבסולוטי כיוון שיש להם רעיונות משל עצמם. עם זאת, היהודים הם חלשים ומלאי פחד. הפחד של היהודים מעורר ויוצר אנטישמיות. כולנו ראינו מצב דומה בבית הספר: הילדים החלשים ביותר הם השנואים ביותר, ובדרך כלל גם אלה שמתעללים בהם. הם עושים זאת כדי לבסס לעצמם בטחון עצמי, אבל גם כאמצעי ענישה. חולשה פחדנית פוגעת או לפחות מעצבנת את הסובבים כיוון שהיא טומנת בחובה את ההנחה שהם עוינים ומבקשי רעה. חולשה פחדנית מחליפה בנוסף לכך את המסגרת הקוגניטיבית: אנשים רגילים למצבים בהם אנשים אחרים מפחדים מהם מסיבה כזו או אחרת, כשהם אשמים ומחכים לעונש. אדם חדור פחד נראה בתת מודע כאשם, ככזה שמגיע לו להיענש.
מיעוטים רבים הם חלשים, אך היהודים הם גם פחדנים כיוון שהיסטורית, חסרה להם ההגנה הממסדית. ברוב המקרים, היהודים דוכאו מצד הממסד, ולא סתם הושארו כשהם בלתי מוגנים. יש להם סיבה טובה לפחד. אבל הפחד יוביל לכך שהדיכוי יתגבר.
מעטות הן האומות, כמו אותן אוכלוסיות המתגוררות בהרי הקווקזים, שאין בהם כל אנטישמיות. עבור האומות, החולשה הישראלית, המרדף שלה אחרי השלום – אלה מתאימים למסגרת הקוגניטיבית של פחד, מה שמוביל לעוד אנטישמיות.