בידוד הוא אמצעי המאפשר את הישרדות היהודים. כל מה שאינו מבודד, נטמע. אם מטרתם של היהודים שונה מזו של שאר האומות, משמעות הדבר היא שחיי היהודים חייבים להיות שונים גם הם. אי אפשר לנהל אורח חיים נבדל ובה בעת להתערבב עם אחרים. היהדות היא עבודה במשרה מלאה. אי אפשר להתנהג כמו כולם (כמו הגויים) במשך היום, ולהפוך ליהודים במשך הלילה, בסביבה הפרטית שלו. יהודים דתיים מתונים ורבניהם האתאיסטים טוענים לקיום מדיניות “אותו דבר, אבל שונה”. פועל יוצא מקובל של מדיניות זו הוא הקישוריות הכלכלית לצד ה בידוד הטקסי או הדמוגראפי. זה לא יעבוד. אנשים עושים עסקים רק עם אנשים אחרים עליהם הם יכולים לסמוך. רק אנשים צפויים הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. רק אנשים שלהם יש מערכת ערכים מובנת הם אנשים צפויים. לאורך ההיסטוריה, הגויים ערכו את עסקיהם עם היהודים כאשר היה מספיק לדעת אם היהודי היה כנה באותו הרגע. עסקאות מודרניות הן מסובכות ודורשות אמון מלא. תראו מה הם הקשיים שיש לאנשי עסקים אמריקנים כשהם מנסים לערוך את עסקיהם מול סין או רוסיה – שלהן מנטאליות ומערכות ערכים השונות יותר מדי מכדי לנהל שיתוף פעולה נוח. השקעה מערבית בסין נותרת מזערית בהקפה לעומת ההשקעה הטרנס-אטלנטית. בעיה דומה תעמוד בפני היהודים אם אנחנו רוצים להיות שונים ולהישמע למערכת הערכים שלנו. ישראל דתית תוכל לנהל מסחר מול מדינות אחרות, אבל לא להיכנס שיתופי פעולה כלכליים מסובכים. אף אחד לא מעוניין בשותפים מוזרים.
אנשים דתיים לא יכולים להיות עשירים. אמידים, אבל לא עשירים. אנשים צבועים ועשירים רבים מעמידים פנים כדתיים, אבל הם מתבוללים, אתאיסטים, חסרי יראה מפני האל, ומתייחסים לדת כאל מערכת טקסים ולא חיים חיים דתיים.
ההתנגדות המקובלת להקמת המדינה היהודית השניה, יהודה, היא הרמה המוגבלת של קיבולת כלכלית שתהיה לה. אבל זה בכלל לא בטוח. תיאוקרטיה שתבנה על בסיס חוקי התורה תהיה מדינה הוגנת, המיסים בה יהיו נמוכים וכמעט שלא תהיה בה רגולציה. מדינה שכזו יכולה לשגשג בתחומים רבים, החל מבנקאות פרטית, תעשיית תכשיטים ועד למפלט ממס. אבל השאלה הגדולה היא האם היהודים יקבלו מצב של כלכלה מתונה בתמורה לחיים יהודים דתיים ופשוטים? אם נשפוט על פי מיליוני היהודים האמריקנים המעדיפים את ההתבוללות ואת עושרה של אמריקה על ההזדמנויות המוגבלות ואת יהדותה של ישראל, יהודים מעטים יעברו יהודה.
אבל אה יהיו היהודים הטובים ביותר.