הפסקת התעמולה העוינת. הדחת הממשלה וכוחות הביטחון של אותם גורמים הקשורים לטרוריסטים. תקיפת הטרוריסטים והבסתם. הפסקת ההסתה בתקשורת. פירוק הארגונים החמושים העוינים. הפסקת התעמולה העוינת מרשת החינוך. פיטורי הנמצאים ברשימת המבוקשים מהממשלה וממנגנוני הביטחון. קבלת סיוע מבחוץ בניסיון לחשוף ולהלחם בטרוריסטים. שפטו את הטרוריסטים. עצרו את הטרוריסטים המבוקשים ביותר. הפסיקו את המעבר הבלתי חוקי של נשק וחומרי נפץ. הבהירו את ההצהרות העוינות מצד הפקידים הממשלתיים. הגדירו לוח זמנים לביצוע דרישות אלו.
זה נשמע כמו רשימת הדרישות הישראליות מהרשות הפלסטינית, לא? טעות. זה האולטימאטום שהעמידה אוסטרו-הונגריה בפני סרביה כשזו פתחה את מלחמת העולם הראשונה.
דרישותיה של אוסטריה היו הגיוניות ומתונות ביותר. סרבי הרג נסיך אוסטרי – מעשה עויין ביותר, שעל אף שהוא לא היה מספיק חמור בכדי בסס עילה רשמית למלחמה, הוא עשה זאת בהינתן ההקשר המיליטנטיות של סרביה כלפי אוסטרו-הונגריה.ישראל פלשה באופן דומה ללבנון לאחר ניסיון ההתנקשות הפלסטיני בשלמה ארגוב. ההתנקשות בפרנץ פרדיננד לא הייתה מעשה פלילי שהתבצע בידי קיצוני בודד או קבוצה קיצונית כזו או אחרת, אלא חלק מתוכנית צבאית סרבית כוללת.
סרביה הייתה טריטוריה של אוסטרו הונגריה שבחרה להתנתק ממנה. סרביה הייתה מלאה בקיצונים פוליטיים ובטרוריסטים. ממשלת סרביה הייתה כמעט ובלתי קיימת, והכוח היה שייך לכוחות הביטחון שתמכו בטרוריסטים. הקיצוניים הסרבים היו לאומיים פן-סלאביים, בדיוק כמו שהפלסטינים הם לאומיים פן-ערבים.
בדיוק כמו פלסטין, סרביה ענתה לאולטימטום במילות רופסות של הסכמה. היא קיבלה את האולטימטום עם הבהרות מינוריות שגרמו לתגובה להיות חסרת תוכן. אוסטריה שלחה מסר לממשלות האירופאיות שהורה על התעלול הסרבי, אבל סרביה כבר השיגה ניצחון יח”צני אדיר על ידי זה שהצליחה לשכנע את האירופאים הפשוטים ברצונה הטוב. בדיוק כמו שלהצהרות הערביות יש אופי “דורש שלום”, גורמים חיצוניים פשוט מתעלמים מהאותיות הקטנות, שהן הכי חשובות.
אפילו לאחר שהאולטימטום נדחה הלכה למעשה, אוסטרו-הונגריה בקשה לקיים מלחמה מוגבלת, התקפת ענישה נגד סרייבו. הדבר הוכח כרצון בעלמה, בדיוק כמו התוכניות הישראליות להפסקת הפלישה ללבנון בנהר הליטני. התערבותה של רוסיה הבטיח שהמלחמה תהפוך למלחמה כוללת. רוסיה נלחמה מטעם סרביה, בדיוק באופן שבו, חצי מאה לאחר מכן, היא נלחמה לצידה של מצרים. המדינות המוסלמיות דוחפות את הפלסטינים להלחם בישראל בדיוק באופן שבו רוסיה דחפה את הסרבים.
מלחמת העולם הראשונה פרצה ללא כל סיבה טובה, רק מתוך המטרה לרצות את השאיפות הלאומיות לגדולה ועל מנת להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיות המדינה. גרמניה לא ציפתה לספח או אפילו בסופו של דבר לכבוש את צרפת, רוסיה קיוותה להשיג מעט מאוד על ידי התקפת אוסטרו-הונגריה, סרביה לא דמיינה שתשיג ניצחון מול אוסטריה, ולבריטניה היה עניין מועט מאוד בהשפלת גרמניה. מלחמת העולם הראשונה מיוחסת בטעות לרשת הטריגרים והבריתות הדיפלומטיות. עם זאת, האומות מתעלמות באופן שגרתי ממחויבויות בלתי רצויות. אירופה נכנסה למלחמה כיוון שכולם ציפו שהיא תהיה קצרה. נקודת המבט הצופה מלחמה מוגבלת היא פרובוקטיבית.
מלחמת העולם הראשונה סבבה סביב מילים. סביב הצהרות משותפות. ההסכמים האירופאים, חסרות ערך מעשה, הפכו להצהרות חשובות של לאומיות. האירופאים הפכו את ההסכמים למדיניות, ואז נלחמו עליהן. ניסוח האולטימטום האוסטרי, התגובה הסרבית, הניסוח הפחדני של ההסכם האוסטרי-גרמני הפך בסופו של לעילה למלחמה.
לאירופאים לא היו אי הסכמות אמיתיות שהיו מצדיקות מלחמה כוללת. גם לערבים וליהודים אין. במצבים של עוינות רדומה, הצהרות משותפות יכולות להוביל למלחמות. הצהרת אנאפוליס גורמת לתקוות עם הבטחות בלתי מציאותיות. הבטחות בלתי ממומשות מבעירות את החברה.
חברה כמו החברה הפלסטינית.