הייתי קול בודד בימין כשהתנגדתי ל פלישה לעיראק. האירועים האחרונים בעיראק הפכו גם את השמאלנים לתומכי המלחמה בעיראק. הם טועים.

צמצום מספר ההרוגים והפיגועים בעיראק נראה נהדר, עד לרגע בו אנו מבינים ששיפור נוסף יהיה קשה מאוד להשגה. צבא ארה”ב הביא להתקדמות ביטחונית בעיראק באמצעות שלושה אמצעים: קניית נאמנות קצרת טווח של זקני השבטים הסונים, ניקוי לוחמי הגרילה מתוך המאחזים האורבאניים הנוחים שלהם, ושכנוע איראן שתצמצם את תמיכתה בלוחמי הגרילה. כעת רשימת הפתרונות ברמת המאקרו הגיעה לסופה. מה שנותר ממלחמת הגרילה מייצג את פעילותן של קבוצות קטנות ועצמאיות למחצה, החסרות מדינות שיתנו להן את חסותן ומשוללות ערים מבוצרות. קבוצות אלה הציבו מספר עצום של מטעני צד – 1560 במספר – במשך חודש אוקטובר בלבד.

צבא המהדי, שחלקו הפסיק את פעילותו הצבאית, הוא מליציה ולא קבוצת גרילה. דהיינו, צבא המהדי הוא כוח גדול, מאורגן יחסית, שניתן לפגוע בו. לוחמי הגרילה התוקפים בעיראק כעת הם מטרות קטנות, מפוזרות, ומאימות ברמה של טיפות כספית על הדשא. צבא ארה”ב המצוין עשה כל מה שניתן לעשות במונחים צבאיים. שיפור נוסף אפשרי רק באמצעות עבודת משטרה ומייסרת, ואם לדבר במונחים יותר מציאותיים – באמצעות טרור רחב-היקף מסוגו של סדאם חוסיין, נגד האוכלוסייה התומכת בטרור.

אפשר ללמוד מהדוגמא הישראלית: אפשר למנוע 95%-98% מהתקפות הטרור, אבל ה2%-5% הנותרים שבסופו של דבר יתרחשו, ישברו את ההתנגדות מצד העם ויובילו לצורך בוויתורים נרחבים. עיראק לעולם לא תגיע לרמת מנע באותה מידה כמו ישראל הקטנה והטוטאליטארית. פיגוע בשוק פעם בשבוע במקום כזה או אחר בעיראק הינו מספיק בשביל להפיל את הממשלה. הטרור הוא זול, פשוט, והמשאבים להפעלתו הם בלתי נדלים.

ברמה הבסיסית, מה יכול להביא לניצחון אמריקני בעיראק? החלפת הבריון הידידותי בדמות הדומה לסדאם הוא תשובה הגיונית, אבל התקשורת האמריקנית לא תקבל אותו בברכה. האמריקנים הפוליטקלי-קורקטים יעדיפו ממשלה דמוקרטית בעיראק החלשה מכדי להתאכזר לעמה. ממשלה שכזו תצטרך להסתמך על השיעים, לדכא את הסונים, או לנסות לאזן בין הקבוצות היריבות כמו בלבנון. המצב הטוב ביותר בעיראק לו יכולה ארה”ב לקוות יהיה בדמות המצב בלבנון, וזה יהיה בלתי-יציב באותה המידה. בהינתן המורדים הקורדים והתמיכה של הערבים מחוץ בסונים העיראקים, המודל הלבנוני לא יחזיק מעמד למשך זמן רב.

הרפובליקנים זקוקים באופן נואש לניצחון במזרח התיכון לפני הבחירות. הם התיידדו עם שד – האייטולות. המיליציה העיראקית תלויה במיקום שימש לה מקום מבטחים ובמימון נרחב, ו איראן סיפקה את שני אלו. הדרך הפשוטה להפחית את הלחימה בעיראק הוא לשכנע את איראן להפסיק את תמיכתה. איראן הסכימה לזאת. ובתמורה למה? תשובה סבירה לשאלה זו היא שהממשל בארה”ב יפצה את איראן על עזרתה בעיראק באמצעות הבטחות ביטחוניות. אמריקה תתמוך בסנקציות חדשות אבל לא תתקוף את מתקני הגרעין של איראן.

סביר להניח שהממשל האמריקני עבד על הסכם עם סוריה על מנת שזו תגביל את כניסת לוחמי הגרילה לעיראק, ושלא היה מרוצה מההתקפה הישראלית על מתקני הנשק להשמדה המונית של סוריה. בכך מקרה, ארה”ב העבירה כספים רבים לסוריה על מנת לחזק את ביטחון הגבול שלה. העובדה שסוריה קיבלה את ההצעה הייתה תלויה ללא ספק בדרישות נוספות כמו רמת הגולן.

וועידת השלום באנאפוליס שרתה הן כסם הרגעה לחברים הערביים של הממשל האמריקני, והן כאמצעי יחסי-ציבור לאנשי בוש.

ה”תגלית” כביכול של מסמכיו של סדאם שערבו אותו החל מהתקפות על ארה”ב דרך טרוריזם ועד נשק להשמדה המונית, היו יעילות באופן מעלה חשד. קשריו של סדאם לאל-קעידה הם מאותו הסוג שיש לאמריקני מהשורה עם מקדונלד: גם אם תרצו בזה וגם אם לא, יום אחד תאכלו שם. אל-קעידה הוא זיכיון מעורפל, לא ארגון. כולם בעולם המוסלמי קשורים איכשהו לאל-קעידה. גם ארה”ב קשורה לאל-קעידה באמצעות תמיכתה במוג’הידין האפגנים ובמורדים האיראנים בבלוצ’יסטאן. פקיסטן, בת בריתה של ארה”ב, קשורה מאוד לאל-קעידה. סוריה עובדת עם פתח-אל-אסלאם בלבנון, הקשור גם הוא לאל-קעידה. ערב הסעודית, כווית, וקטאר מארחות כולן באופן גלוי תאים של אל-קעידה. שירות המודיעין של סדאם פעל ברחבי העולם, החל מפקיסטן, דרך צ’כוסלובקיה ועד אמריקה. ברור שהיו לו יחסים כאלה ואחרים עם קבוצות הקשורות לאל-קעידה. אין צורך לתרגם כל מסמך בשביל לנחש את זה. אין בדבר, עם זאת, ראיה מרשיעה על פי הסטנדרטים של שירותי המודיעין ברחבי העולם.

המסמכים מרשיעים על פי המדווח את עיראק בהתקפות דואר האנתרקס על אמריקה. אז מה? ארה”ב הפציצה את עיראק, השפילה אותה, פטרלה בשטחה האווירי, הטילה עליה סנקציות – ולא ציפתה לכל תגובה? עניין האנתרקס, אם הוא אכן אמיתי, היה התגובה המתונה ביותר שניתן היה לצפות מצידה של עיראק.

תוכניותיה של עיראק לרכוש רכיבים לנשקים כימיים אינן מפתיעות גם הן. איראן ועיראק השתמשו שתיהן בנשקים כימיים, ושתי המדינות צברו נשקים מסוג זה לאחר המלחמה. מפתיע שהמסמך מציג רק את כוונתה של עיראק לרכוש את אותם רכיבים ולא את עצם הייצור שהייתה עסוקה בו. הנשקים הכימיים העיראקים, אם הם בכלל קיימים, הם איום זניח לישראל בהשוואה למאות הטילים בעלי הטווח הבינוני שיש לסוריה, או חמור מכך, פצצות האטום שיש לפקיסטן. הנשק להשמדה המונית שיש לעיראק לעולם לא איים על אמריקה.

מקרה העברת החומר הגרעיני מעיראק לסוריה הוא זיוף. דווח שסוריה קיבלה אוראניום שהועשר רק ברמה נמוכה מאוד, חומר הדומה מאוד לפסולת גרעינית שניתן להשיגה בהרבה מקומות אחרים. העובדה שנראה שההעברה נוהלה על ידי ארגון המודיעין הצבאי של רוסיה, ה-GRU, לאחר מפלישה האמריקנית הוא בושה למודיעין האמריקני. סביר להניח שה-GRU העביר את האורניום לסוריה מתוך מטרות מסחריות בלבד, אבל אפשרי שהאורניום המועשר היה רוסי. במקרה זה, ה-GRU היה זקוק להוכחות ברורות. ניתן לאתר את מקורו העיראקי של האורניום באמצעות החתימה הרדיואקטיבית של הבונקרים בו הוא אוחסן. המסמכים המתורגמים הראו שעיראק אספה ידע בנוגע לתחום הגרעיני – מרחק רב מפיתוח מעשי של נשק גרעיני.

אין כל דרך מכובדת לסיים את המלחמה בעיראק, אבל על ארה”ב לסיים אותה.