קונסרבטיבים

ה-קונסרבטיבים הם בורים. הם נאחזים במסורות הישנות ומתנגדים לקדמה. על אף שהם עמדו במבחן הזמן, דרכיהם כבר אינן באופנה והןבלתי מדעיות. המדע הוא גישה הנשענת על ביצוע ניסוים – בכל הנוגע לסוגיות סוציאליות, אותם ניסויים נערכים על בני אדם.ל-קונסרבטיבים חסרים אותם רעיונות מבריקים שהיו יכולים לשפר את המצב באופן דרמטי. ה-קונסרבטיבים העקשנים אוחזים בדעה שרעיונות מבריקים לעולם לא עובדים בהקשר ליחסים חברתיים. ה-קונסרבטיבים גוזרים על העולם קצב התפתחות איטי להחריד, המבוסס על תהליכים מינוריים של ניסוי, טעייה ותיקון. הם דוחים את הטענה האקסיומטית שניתן להגיע לשלום דרך משא ומתן ומתעקשים על כך שיש להגיע לניצחון בדרך הישנה והטובה. ה-קונסרבטיבים לא מאמינים שמוחות גדולים מעצבים את החברה, הם טוענים שחברות מתפתחות בזכות עצמן. ה-קונסרבטיבים מעליבים את הפוליטיקאים הגדולים כאשר הם מפקפקים בתפקידם והשפעתם של האחרונים.

השמאל הוא חכם, מחונך, אקטיבי ומאורגן היטב. הם מגיעים להישגים טובים ומנצחים בקלות את ה-קונסרבטיבים הן בוויכוחים ציבוריים והן בפוליטיקה. השמאל מציב את התנאים לתרחיש עבור עצמו, פועל, מוכח כטועה ופועל שוב. השמאל מפעיל מניפולציות על ההמונים ואלכך תלוי בפעולה קולקטיבית. לא ניתן לאסוף את ההמונים למען מטרה טובה – ניתן לאחד את הציבור רק מתוך פחד או שנאה. התקווה הטובה ביותר היא להפנות את פעולה הרוע הקולקטיבית כנגד רוע גדול עוד יותר: קוראים לזה מלחמת שחרור. אנשים לא רוצים בחופש כשלעצמו – משפחה ומחויבויות בעבודה מותירים מקום מועט מאוד לחופש בחיים היום-יומיים. במקום זה, אנשים מעוניינים בחופש מאותם גורמים שהם שונאים, וכך למעשה, היו מלחמות השחרור כביכול מלחמות של שנאה (מוצדקת?) נגד מדכא שנוא. השמאל, אם כך, הינו מלא שנאה והוא משחרר את כוח השנאה בהמוניו. ראו את הזיגזג של הפוליטיקה הישראלית.

חיים רמון

חיים רמון הוא סגן ראש ממשלה מהמרכז. הוא עבריין מין מורשע. הוא לא באמת אנס, הוא נישק בכוח חיילת – חיילת שהייתה יכולה בדיוק באותה המידה למות בהגנה על חיים רמון ודומיו. באותו הזמן, חיים רמון ביצע תפקיד חשוב ביותר שהיה בלימת בג”ץ האקטיביסטי. חיים רמון נלחם נגד הכוח העודף השערורייתי ביותר שהיה ל-בג”צ: הכוח למנות שופטים באופן פנימי. זו אינה בדיחה: בית הדין הגבוה לצדק בישראל בחר בעצמאות אמיתית והחל למנות את שופטיו שלו. בית הדין הגבוה התפתח אם כן לכדי קופסא שחורה של פסקי דין אולטרה-שמאלניים ללא כל קלט חקיקתי. במשרדו, כשהוא מרצה עונש מתון, רמון זמם מזימות עם הפת”ח לנטוש את יהודה ולחלק את ירושלים. הוא ביקר את אהוד ברק, ממפלגת העבודה השמאלני, בכך שהפגין דעות ימניות כשברק העמיד בספק את יכולתו של הפת”ח לקיים את הבטחותיו אודות הביטחון המיוחל. אחר כך, רמון ביקר את הממשלה הישראלית על כך שנטשה את החלטתה הקודמת לנתק את אספקת החשמל לעזה העוינת.
ניתן לתאר באופן שטחי את קווי המדיניות של רמון כלאומיות בלתי דתית: הוא רוצה בטחון לישראל אבל לא אכפת לו ממקומות בעלי משמעות דתית או היסטורית. זוהי גישה שמאלנית טיפוסית ליצירת ישויות מלאכותיות: במקרה זה, אומה ישראלית חסרת כל חיבורים ושורשים דתיים או היסטוריים. אבל חיים רמון הוא חכם והוא לא יכול לדמיין בטחון במצב שבו ישראל נעולה בתוך רצועת חוף צרה של 15 ק”מ. רמון הוא פוליטיקאי מנוסה והוא יודע שוויתורים הופכים את הערבים לנועזים יותר ושהם יעלו דרישות נוספות – הם לא יעצרו בחלוקת ירושלים. הקו הרציף היחיד במדיניות של חיים רמון הוא השנאה, השנאה כלפי כולם והתשוקה הבוערת לנהל ולשנות –התשוקה לכוח. תשוקה וכוח – זהו עניינו של השמאל. רמון שונא יהודים וערבים באותה מידה. הוא ינטרל בשמחה את השופטים היהודים מכוחם המוגזם, יגרום ליהודים דתיים לסבול על ידי נטישת יהודה וירושלים, וידכא את הערבים בעזה. רמון מאניש את הרוע, אבל הוא אינו היחיד.