המוות מכה לעיתים קרובות בכאב חד, ואז נסוג. זו היא האמת הן בנוגע ליחידים והן בנוגע לחברות שלמות. תרופת פלא יכולה לאפשר לחולים סופניים לחיות עוד קצת זמן, כך גם רווחי נפט לחברות. תרבויות מתות. הערה זו “מוחרמת” במדינות לאום המתחזות כנצחיות, אבל אפילו רומא לא הייתה בת-אלמוות. לאיראנים, לאיטלקים להיוונים המודרניים אין דבר במשותף עם התרבויות העתיקות שלהם. המערב ברובו השלים עם עובדת מות התרבות האסלאמית, אך האקדמאים אינם שותפים לדעה זו בנוגע לרוסיה. המקרה של רוסיה הוא אישי מדי עבור השמאלנים המערביים: מדוסטויבסקי ועד סטאלין, דמויותיהם המגעילות של רוסים רבים העניקו להם השראה. אך גורל התרבות הרוסית נחרץ. תרבות כה מזוכיסטית בכל הנוגע לחיפוש הפנימי שלה, המיישמת שותפות ברמה בלתי יעילה, המוכוונת-מנהיגות עד לכדי טוטליטאריות, תרבות קסנופוביה, אכזרית, פושעת ומושחתת – תרבות כזו לא יכולה לשרוד תחרות כלכלית. הרוסים היעילים כלכלית עוזבים את רוסיה, אלה שנשארים ברוסיה עוזבים את התרבות הרוסית המהוללת של הכנסיות בעלות כיפות הזהב ושל הממשלה הברברית. חברות טוטליטאריות שונות האחת מהשנייה, אך חברות יעילות כלכלית הן דומות מאוד: אנשים עשירים מעוניינים בחופש, מתנגדים לשיתופיות ולגזל כוח – והם אינם נכונים להלחם. העניים לעומת זאת זקוקים לאידיאולוגיה בכדי לשמר את כבודם העצמי, היות שהם בלתי משמעותיים ובלתי מסוגלים להשיגו בכוחות עצמם, ובכך הם נאחזים בהמונים. חברות יעילות כלכלית הן תמיד אינדיבידואליסטיות, חבריהן פשוט לא זקוקים להמוני העם.
רווחים מנפט העניקו לרוסיה מנוחה מכאבי המוות שהחל בסוף המאה ה-19. הניסוי הקומוניסטי ברוסיה לא נגע לקדמה. הוא היה מאמץ נואש מצד האינטליגנטים הנוסטלגיים להחזיר את השעון לאחור, להחזיר את רוסיה לתצורת הקהילתיות שלה. המהפכה של אוקטובר 1917 הייתה למעשה החזרת הקהילתיות, הדפוטיזם והמיליטנטיות. השלטון הקומוניסטי היה ראקציונרי: הוא ביקש להפוך את קווי המדיניות הכלכלית הליברלית שהונהגו בין 1870 ל-1910. הצאר אלכסנדר שחרר את הצמיתים הרוסים, הקומוניסטים הפכו את האיכרים חזרה לצמיתים. החוות הקולקטיביות היו דומות לעבדות הפיאודלית. המוני הרוסים שהורשעו בשרירותיות אשר בנו את התעלות והסכרים הסובייטים יראו מוכרים לתעשיינים פיאודלים כמו הדמידובים שהפעילו את מפעליהם העצומים באמצעות כוח אדם המורכב מצמיתים. רוסיה העסיקה כוח אדם בכפיה באופן נרחב, הן צמיתים והן מורשעים, מאז ראשית הזמן. הקומוניסטים חזרו ליישם את המדיניות הרוסית הבסיסית הקוראת לשמירת עושרה של המדינה על ידי הפיכת העם למרושש. אפילו על פי ההערכות הסובייטיות המאוחרות, רק 29% מההכנסה לנפש חולקו לעם. אפילו אותו החלק הוחרם ברובו על ידי המדינה באמצעות אינפלציה לטנטית וחסכונות כפויים. הסכום היה קטן אף יותר בזמן שלטונו של סטאלין. המדינה הקומוניסטית, כמו רוסיה הצארית לפניה, הייתה תלוי בכוח העבודה החינמי של אוכלוסיית הצמיתים.
על מנת להחזיר את שעון ההיסטוריה לאחור, הממשלה הרוסית הייתה חייבת להותיר את נתיניה בחשיכה. הבידוד הזה כשל בסוף המאה ה-19 כשהאינטליגנטים הרוסים החלו לטייל באירופה ונתקלו במהלך נדודיהם בחופש הנפלא. הקומוניסטים סגרו מיד את החברה הרוסית. הזעזוע השני הגיע ב-1956 כאשר קורשצ’ב הזמין המוני זרים צעירים לתחרות ספורט במוסקבה. תצוגת החופש והעושר הבלתי נתפסים שלהם נתצה את היהירות הרוסית. הקומוניסטים כבר לא יכלו למכור את שקריהם אודות הישגי מעמד הפועלים הרוסים כיוון שהרוסים ידעו כעת עד כמה החיים במערב טובים הרבה יותר. ביטול אותו בידוד הזיז את מחוגי השעון הרוסי קדימה במהירות. השלטון הסובייטי מת ב-1956.
וכאן טמונה התשובה לשאלה מדוע פוטין אינו יכול ליצור מחדש את רוסיה ולהופכה בשנית למפלצת מאיימת: הוא אינו יכול לסגור את החברה. התעמולה הממשלתית יכולה להפוך חלק מהרוסים לספקנים בנוגע הישגי המערב אותם הם רואים באינטרנט ובטלוויזיית הלוויין, אבל אי אפשר להתל בכולם לנצח. שפע המידע בחברה המודרנית הופך את משימת סגירת ובידוד החברה הרוסית לבלתי אפשרית, ופרט לבידוד כזה דבר לא יחזיר אותה חזרה לתצורה הקהילתית שלה.
ואז יש את הכלכלה. הכלכלה הרוסית היא עלובה. רווחי הנפט, המצויים רובם ככולם באוצר המדינה, נראים משמעותיים אבל אף מדינה מפותחת לא יכולה לממן את שאיפותיה על ידי מכירת חומרי גלם בלבד. רווי הנפט של רוסיה הם זניחים בהשוואה לתשואה לנפש במדינות מפותחות כמו ארה”ב או בריטניה. אפילו בתרחיש הטוב ביותר, לקוח מאות שנה לבנות כלכלה מודרנית, אבל התרחיש של רוסיה רחוק מלהיות הטוב ביותר. אמריקה משכה אליה את רוב היזמים מרחבי העולם. אנגליה היא ערש הליברליזם והיזמות המודרניים. רוסיה שומרת על המנטאליות הקהילתית שלה המונעת את קיומם של מיזמים כלכליים היעילים בקנה מידה נרחב. העם הרוסי הניב הרבה גאונים אבל אפילו לא מנהל אחד כמו פורד. המדינה הרוסית יכולה לשרוד רק על ידי גזל כספי נתיניה, בין אם הם יזמים או פועלים. אבל בחברה פתוחה, הנתינים לא יסכימו לגזל שכזה, ואלכך הממשלה הרוסית לא יכולה להגיע לשגשוג שהיה לה בתקופה הקומוניסטית.
המאמצים הרוסיים “לעשות שרירים” עלובים גם הם. פוטין הוא למעשה פקיד קג”ב בדרג ביניים, אחד מאותם פקידים ששתלו סוכנים על מנת להשפיע על ממשלות שונות זמן קצר לפני קריסת ברה”מ. הא מושחת לפחות כמו שהיה בשנותיו כפקיד רישוי ייצוא בסט. פטרסבורג. לפני שהפך לנשיא, פוטין היה כפוך לבוסים כמו ילצין וברזובסקי. פוטין מנה להציג את עצמו כצאר, אבל למעשה הוא ניהל רק פרויקט אחד בדמות פקיד קג”ב זוטר שליקק את דרכו מהאשפתות ועד לאליטה. יציבות שלטונו של פוטין היא מלאכותית. ביליון הדולר המוזרמים לאופוזיציה יביאו להפגנות ענק במוסקבה ובפטרסבורג ואלה יפורסמו בתקשורת הלאומית. ממשלות טוטאליטריות הן שבירות מטבען – רוסיה של פוטין, כמו זו של גורבצ’וב לצד רוסיה הצארית, תיפול לתוך מצב של הפיכה שיכול להיות שתתרחש אפילו רק בשתי הבירות. הפרובינציות הרוסיות לא ירגישו בשינויים במוסקבה.
תוכניתו של פוטין לבסס עצמו כראש ממשלה המתפקד תחת נשיא צייתן לאחר סוף כהונתו שלו כנשיא נידונה לכישלון. לא סביר שהרוסים יבחרו ב”אף אחד” אפילו אם פוטין יעניק לו את חסותו. הרוסים רוצים מנהיג בעל פוטנציאל כריזמטי ולא באותן דמויות משעממות שפוטין מקדם כנשיאים. מעומד נשיאותי משעמם לא ינצח בבחירות ברוסיה אם אלה יערכו תוך שימור שקיפות מינימאלית – בהינתן, כמובן, שהאופוזיציה תציב מועמד פופולארי ולא ליבראל שולי. אפילו אם פוטין יצליח להעלות לשלטון נשיא חלש, חלשלוש שכזה יהפוך במהרה לחזק ויהיר, מרכז כובד עבור יריביו של פוטין. פוטין עצמו היה חלש בהתחלה. נשיא חדש לא יסבול ראש ממשלה כל יכול כמו פוטין.
האיום הצבאי הרוסי הוא מוגזם. הסובייטים בנו צבא עצום, בדיוק כמו שבנו כלכלה עצומה – שני אלו מבוססים על כוח העבודה החופשי. במשך עשורים שלמים, המחקר הצבאי סיפק את התנאים הטובים ביותר עבור המוחות המבריקים של רוסיה. לא עוד. הצבא הרוסי לא יכול להתחרות במעסיקים הפרטיים על המוחות הטובים ביותר. אנשים יצירתיים מתנגדים באופן טבעי למשמעת, במיוחד משמעת בעבודה ממשלתית או צבאית. הצבא הרוסית לא משלם משכורות תחרותיות, מספק סביבת עבודה לא מושכת, ולא מספק כל אפשרות לפרסום או תהילה בצורת מאמרי מחקר. מתקני המחקר והפיתוח הרוסיים הצבאיים מאוישים באנשים בגיל מכובד ומעט מאוד אנשים צעירים מצטרפים אליהם. כשהאינטרנט וההגירה מביאים את אפשרויות התעסוקה למדענים צעירים באזורים הרחוקים ברוסיה, הם נוטשים את המשרות הצבאיות. תקציב המחקר והפיתוח של הצבא הרוסי נמוך מזה של ישראל, וניתן להשוות בין רכש של מערכות צבאיות חדשות שמבצעות שתי המדינות. רוסיה של פוטין מנסה ליישם מדיניות סובייטית אימפריאלית אבל חסרה לה היכולת הפיננסית. רוסיה כבר לא יכולה לקנות את נאמנותם של משטרים ברבריים באמצעות מתן סיוע נרחב. בהעדר האיום הקומוניסטי, משקלו הפוליטי של פוטין בזירה העולמית התדלדל. רוסיה שורדת כעת רק בזכות תהילת העבר. הישראלים, הנעולים בתוך מדינתם הזעירה, מביעים כבוד מתנשא כלפי הרוסים, אך כבוד זה אינו מגיע להם. מכירות הנשק לאויבי ישראל מצד רוסיה הן מעצבנות, אבל בסופו של דבר, הנשקים הפשוטים למעשה מהתוצרת הרוסית לעולם לא עובדים כמו בפרסומת: הדגימות מצוינות בעוד איכות הייצור היא ירודה ביותר.
האימפריה הרוסית, בין אם היא צארית ובין אם קומוניסטית, הגיעה לקיצה. חברות טוטאליטריות ענקיות לעולם לא שורדות עושר. בדיוק כמו סין, ההתפתחות הכלכלית תביא ל”עידן שחור” ולהתמוטטות פנימית ברוסיה. הזמן שיוכל הקג”ב להצליח ולשמור על רוסיה המתפוררת כמדינה מאוחדת הוא עניין לניחוש, אבל אין ספק שלא מדובר בזמן רב. רוסיה לא תאבד הרבה שטח כשתמוטט: לא סביר שתקום סיביר עצמאית. המדינה הרוסית תהפוך קרוב לוודאי לצביר כאוטי בו אזורים בעלי עצמאות מדומה וחוסר שוויון אדיר בין הערים המפותחים והאזורים העשירים במשאבים ובין שאר 95% העניים במדינה. ראשי הנפץ הגרעיניים של רוסיה ילכו לשוק השחור, ועל העולם להתכונן לקנותם מסוחרי הנשק.
אין לפחד מהגוף הגוסס של הקומוניזם הרוסי. המדיניות הראויה נגד מחלות ואידיאולוגיות מדבקות הוא הכלה.