החמאס הוא התקווה הטובה ביותר שיש לישראל. הקבוצה האסלאמית עומדת בפרץ בכדי להגן על היהודים מפני הסכנות הטמונות בתהליך השלום. כשהממשלה הישראלית הבוגדנית נרמסת על ידי הברית האמריקנית-סעודית לכדי שיתוף פעולה, החמאס עומד בגאון ומגן בטעות על הישראלים מהתאבדות לאומית. הפוליטיקאים הישראלים, ברוני הגלות היהודים וחבריהם בחוץ לארץ מוכנים ללחוץ את ישראל לתוך רצועת חוף צרה. החמאס דוחה את הרעיון ההתאבדותי הזה עבור היהודים. העובדה שהצלת יהודים היא רק תוצר נוסף למדיניות האסלאמית של החמאס אינה משנה. המדיניות של החמאס משרתת את האינטרסים היהודים הנוכחיים בצורה הטובה ביותר. ומחיר השירות הוא נמוך ביותר. התקפות הטילים על שדרות הופחתו משמעותית לאחר שהחמאס השתלט על עזה. החמאס אינו יכול לשלוט על אחיו הלוחמים המוסלמים מגדודי א-זאדין אל-קסאם. יחסי שני הארגונים הללו משקפים את יחסי החמאס והאחים המוסלמים. החמאס היה מיליטנטי מדי בשביל האחים המוסלמים, בעוד שארגון א-זאדין אל-קסאם הוא מיליטנטי מדי עבור החמאס. אבל מתוקף סיבות אידיאולוגיות, אף אחד מהארגונים אינו יכול לנתק עצמו מהארגון האחר. זו הווריאציה הערבית למדיניות “הנוכלים שלנו” של האמריקנים. החמאס תומך בגדודי א-זאדין אל-קסאם כפעולה נגד הפת”ח. יתר על כך, החמאס ניסה בכנות להפסיק את התקפות הטילים על ישראל, ולחץ על הג’יהאד האיסלאמי ואת ארגוני הטרור האחרים עד כמה שיכל – הפת”ח לעולם לא ניסה לעשות זאת כמו שניסה החמאס. החמאס הציע לישראל שביתת נשק ארוכת טווח. כארגון מוסלמי כנה, החמאס אינו יכול לחתום על הסכם שלום עם מדינה לא-מוסלמית הנמצאת כביכול על שטח פלסטיני. ההתעקשות על שבתית נשק מצד החמאס מעידה על כנותו ועל כבודו: על פי החוק המוסלמי, החמאס יכול לשטות באויביו גם באמצעות הצעה לשלום, אך החמאס בוחר שלא לעשות זאת. למעשה, שביתת נשק ארוכת טווח כמוה כהסכם שלום: אף אדם שפוי לא יפקפק בעובדה שהסכם השלום בין ישראל ומצרים הוא בסך הכול שביתת נשק. בהינתן הישנותן של מלחמות, היסטורית – נראה שרוב הסכמי השלום הן למעשה שביתות נשק. החמאס יכול להבטיח לישראל רמה ראויה של ביטחון בזמן שביתת הנשק. אפילו עכשיו, בזמן של עוינות קיצונית בין ישראל ועזה, החמאס מתנהג באופן זהיר ולא מסלים את המצב לכדי עימות כולל. החמאס לא מפחד מפלישה של ישראל לעזה. פלישה שכזו תועיל לחמאס שיוכל להציג את כישוריו כארגון גרילה ולא כארגון ממשלתי שולט. החמאס ניהל משא ומתן הגיוני עם ישראל: לדוגמא, הוא הציע לישראל הבטחה לביטחון במעברי הגבול כך שישראל תוכל לפתוח אותם. הפת”ח כנגדו, העלה דרישות לא מציאותיות כמו פירוק כל נקודות הביקורת ושחרור כל האסירים הביטחוניים ללא כל תמורה. בשורה התחתונה, החמאס הוא ארגון מוסלמי הגון, בעוד הפת”ח הוא חבורה של בריונים. החמאס הוא ארגון גולמי וגס עד כאב, ארגון שהתפתח על ידי פשוטי העם, שלא כמו הפת”ח שנוצר במצרים, גדל בירדן, הובא מטוניס ונבנה ככנופיה שלטת על ידי ישראל. ירדן טעתה ביחסה לפת”ח ופינתה אותו בספטמבר השחור כשהוכשה בידי הגרילה הפלסטינית. ישראל התעוררה מהחלום שלה באופן דומה עם ערפאת שסירב בסופו של דבר לשלום – וככול הנראה הונע על ידי אוליגרכים ישראלים ואנשי ממשל להם היו אינטרסים כלכלים ופוליטיים רבים לכך שהכיבוש יימשך. במקום לנטוש את הפת”ח, ישראל החליטה למחזר אותו. אבל עבאס הוכיח שהוא אינו בובה על חוט בדיוק כמו שערפאת לא היה. שניהם אמצו לעצמם בסופו של דבר רטוריקה לאומית וסירבו לוויתורים לישראל. שלא כמו הניה מהחמאס, עבאס אינו יכול קיים את הבטחותיו ונכשל בניסיונו לעשות זאת כשניסה לשפר את הביטחון בגדה המערבית, גם כאשר נהנה מסיוע ישראל נרחב.
ישנם שני סוגים של תנועות דתיות המתפתחות לכדי כוח צבאי: פנאטים משוגעים ו/או מיליטנטים שהם במקרה גם דתיים. האייטולה נופל בקטגוריה הראשונה, הטליבאן – בשנייה. החמאס נמצא בדיוק באמצע. הוא ארגון מוסלמי מתון שנראה כקיצוני בעיני האנליסט הישראלי האתאיסט ובעיני הגנגסטר מהפת”ח. שלא כמו הטליבאן, לחמאס חסר ניסיון צבאי ארוך טווח. הישגיו הביטחוניים של החמאס בעזה הם אם כן, מאכזבים. החמאס נכשל כצפוי בעניינים הביטחוניים – מי יכול לצפות לגאונות כלכלית מצד הבחורים המוסלמים? רק גאון כלכלי יכול להוציא את עזה מהבוץ הכלכלי בו היא תקועה. לחמאס, עם זאת, היה סיכוי קטן להשליט סדר ברצועה – אך הוא נכשל. החמאס הצליח בתחילה לנקות את החמאס מהאלימות הבלתי מאורגנת ברצועה באמצעות ארגוני הפשע המאורגן שלו. אך נראה שהחמאס אינו מסוגל להפעיל אמצעי ביטחון כוללים כנדרש על מנת להביא לסיום המרד של הפת”ח בעזה. הפת”ח, בסיוע של ישראל, מנסה להלחם בחמאס במסגרת מלחמת טרור – באמצעות מכוניות תופת, התקפות טילים, ירי, והפגנות שקטות. ערפאת היה זקוק לארגוני בטחון גדולים מאוד בכדי לגבור על המפלגות המתחרות. החמאס הוא פחות ברוטאלי ויצירתי מערפאת, והוא נמנע ממעצרים רחבי היקף ומהתנקשויות. אבל כל דבר אחר לא יועיל לשימור הכוח. העזתיים הפשוטים הצביעו עבור החמאס כאלטרנטיבה לפת”ח – אם החמאס לא יוכיח את עצמו מצביעיו ינטשו. העזתיים רואים בפת”ח כבא כוח של ישראל המסוגל להביא לפתיחת הגבולות, לחידוש הסיוע ואולי אף לחידוש העבודות שלהם בישראל אותן אבדו לאחר האינתיפאדה השנייה.
החמאס הוא רך מדי בכדי לכפות את שלטונו על העזתיים. בחירות יאפשרו לחמאס לצאת מהמצב חסר המוצא שנוצר מהשתלטותו על עזה תוך שמירה על תדמיתו: הוא יעזוב את עמדת הכוח בהתאם לרצון אנשי עזה, ולא בהתאם לרצון הפת”ח. לא סביר שישראל תפסיק את תמיכתה בפת”ח או את הסנקציות כנגד עזה. אלא אם כן החמאס יהפוך לקיצוני באורח נס, הוא יאבד את כוחו. וישראל תאבד את הפרטנר היחיד לשלום שיכול היה להיות לה.