אל-דורה הוא ילד פלסטין שכביכול נורה על ידי צה”ל בשנת 2000. צה”ל הרג הרבה ערבים צעירים הן לפני והן אחרי האירוע, חלקם במכוון, כמו בכפר קאסם. המקרה של אל-דורה קיבל משמעות שונה מתוקף הצילומים הגראפיים בטלוויזיה. נראה שאל-דורה נורה בידי עמיתיו או בטעות במהלך חילופי האש עם צה”ל, או במכוון בכדי לביים את אותם צילומים. זה אינו דבר חריג: הערבים רוצחים נערות צעירות כעניין הנוגע לכבוד המשפחה, וערבים צעירים נהרגים בטעות בהתנגשויות בין הפלגים הפלסטינים. האחראים על התעמולה הישראלית מעריכים את תקרית אל-דורה יתר על המידה. המוסלמים והאנטישמים האירופאים היו צריכים סמל שסביבו יוכלו להתאגד נגד ישראל, ומותו של אל-דורה יצר עבורם את הסמל הזה. מעבר לזה, כל שם או פנים אחרות היו מספרים את אותה הסחורה. דיר-יאסין נחשב לנקודת מפנה באג’נדה האנטי-ישראלי במשך עשורים שלמים.
ישראל שמרה על שתיקה בכל הנוגע לתקרית אל-דורה במשך שנים, חרף העובדה שתחקיר צה”ל קבע שאל-דורה נורה בידי הצד הערבי. ברק סגר את החקירה ולמעשה גרם לצה”ל לשאת באשמה. שנים לאחר מכן, פעיל יהודי האשים ערוץ טלוויזיה צרפתי בכך שערך את הצילומים באופן מטעה, הערוץ תבע את התובע, וישראל נאלצה לתמוך באות פעיל. עדיין, ישראלים ורבים מנציגי יהודי הגלות מגנים את המאמצים לתקן את התדמית של צה”ל. הגישה שלהם היא גישה טיפוסית של יודנראט הטוענת שזה בסדר שיהודים יואשמו ויסבלו בעוון פשעים דמיוניים, אך אין להפר את השקט במחאה קולנית. הם מגשימים את הגישה האובדנית הטוענת שעל היהודים להיות נחמדים בכל מצב. בחיים האישיים, הם גוררים עבריינים זוטרים לבתי המשפט וצורחים ומתווכחים על סוגיות קניין, אך ברמה הקהילתית אין להם על מה לגן כיוון שהם לא מזהים עצמם עם היהודים. בעיניהם, הם הרועים או הבעלים של הצאן היהודי האנושי, ואי אפשר להעליב צאן.
תקרית אל-דורה מחזירה אותנו לעמדה של ז’בוטינסקי בנוגע לבייליס, הדרייפוס הרוסי. עם התחזקות מעשה הפוגרומים ברוסיה, ז’בוטינסקי טען שאין על היהודים למהר ולנקות עצמם מכל ההאשמות, אך טען שעליהם להתעלם מהן בגאון. עמדתו של ז’בוטינסקי היא הגיונית אם מתייחסים להמונים שמבקשים לעצמם רציונאליזציה של שנאתם כלפי היהודים. זהו בזבוז זמן להוכיח למוסלמים או לאנטישמים האירופאים שהיהודים לא מכוונים לפגוע בילדים הערביים. בדיוק כמו שגינו את האמריקנים בהקשר לתקרית מאי לאי, כך גונו היהודים על תקרית אל-דורה. אנשים לא סובלים אנשים אחרים בעלי אמות מידה מוסריות גבוהות משלהם עצמם. המוסלמים והאירופאים שהרגו מילונים מאחיהם והנהנים מאוד מהרג היהודים, חייבים נואשות להוכיח שגם היהודים הם רוצחים נתעבים. כשרצח ישו אינו מספיק, משתמשים בתקרית אל-דורה.
אבל ישנם גם אמריקאים הגונים ואירופאים ישרים, נוצרים בעלי רצון טוב. הם לא יחשבו סרה על ישראל אפילו אם צה”ל באמת הרג את אל-דורה – הם יודעים שבמלחמות נהרגים אנשים. עם זאת, הם זכאים לדעת את האמת. גם קציני וחיילי צה”ל זכאים להיות מנוקים מאשמת הרצח. צדק ז’בוטינסקי שאמר שהקמפיין ההיסטרי להגנה על בייליס למעשה הביא להכפשת היהודים. בהקשר לתקרית אל-דורה, על ישראל רק להציג הוכחות אמינות לכך שהערבים הרגו את הילד. אם לא ניתן להציג כאלה הוכחות, ישראל יכולה לטעון שמותו היה תוצאה הנובעת מטבע המלחמה. אין כל צורך לנקות את הדם מעל ידינו בהיסטריה, אבל נכון להציג את העובדות כפי שהן.