פרופגנדה, הן בגטו הנאצי והן בגטו הישראלי, שטפה את מוחם של היהודים אל תוך מציאות אלטרנטיבית בזמן שהיה קשה וכואב מדי לקבל את המציאות.
מטוסי קרב הם חסרי תועלת כנגד טרוריסטים, אך צה”ל שולח את מטוסיו כנגד הכפרים הפלסטינים על מנת להראות לישראלים שגם האמצעים החזקים ביותר שיש לנו נכשלים. היהודים, בהתאם לכך, מאבדים תקווה. הממשלה הישראלית משפילה יהודים באופן מכוון ומבטיחה לחלק את ירושלים ומקטינה את ישראל למימדים מגוחכים. ההשפלה היא חסרת היגיון ללא ספק, כמו באותה העת בה היהודים גורשו ונאסרו מלקיים תפילות בהר הבית. במחנות הריכוז, היהודים הוכרחו באופן דומה לרוץ כשעליהם שקים כבדים. מזרח ירושלים ניתנת לערבים כיוון שהערבים יישבו אותה. אם כך, על אותו משקל, יש לתת להם את הגליל, שגם הוא מאוכלס ברוב ערבי. במקום הצורך הברור לפנות את הערבים מירושלים, הממשלה הישראלית לוקחת את ירושלים מידי היהודים. הממשלה מתגרה חזור ושוב בפלסטינים בהבטחות שלום בכדי לקיים אלימות מתמשכת. הפצצת שדרות גורמת ליהודים לקבל את קרבת המוות – בגטאות, היהודים דרכו באופן דומה על גופות אחיהם והמשיכו ללכת. התקפות הטילים על צפון המדינה גרמו לישראלים לעסוק בבגידה: הם חגגו בתל-אביב בעוד אחיהם נהרגו בחיפה. תהליך השלום מציע להם תקווה שוות ערך בדיוק כמו שהגרמנים מכרו ליהודים כרטיסי רכבת שהביאו אותם בסופו של דבר אל מחנות המוות. והאיחוד האירופי נותן חסות לממסד היודנראט המוביל את המדינה היהודית אל סופה.