” חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים: כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.” (ישעיהו כ”ד ו’)
רוב הרבנים הפרידו עצמם מאלוהים. האלוהים שלהם כפוף להם ועליו להיות מרוצה מכל רמה של תשומת לב שמפגינים כלפיו. לא מצפים שתהיה לו כל השפעה על אירועי היום, ואלכך לא מפחדים ממנו. אם הרבנים אכן היו מפחדים מאלוהים הם היו נשמעים לחוקו, ולא להנחיות הממשל. מדוע לא קראו הרבנים ליהודים להלחם בממשלה כנגד השמדת גוש קטיף? כיוון שהרבנים לא רואים את המצווה לכבוש את כנען בכדי להקים מדינה יהודית כמצווה מחייבת. הם סקפטיים בכל הנוגע לאותו בחור מהעת העתיקה, יהושע בן נון שכבש את הארץ. אולי הוא צווה במצווה זו, הם לא. הרבנים דורשים ניסים, כמו משיח על טבעי כיוון שהם לא מאמינים במילות התורה. המצוות לא משכנעות אותם: הרבנים יודעים עד כמה עיוות התלמוד את המצוות. למעשה, התורה עומדת במקום שני, הרבה אחרי דברי חז”ל – אותם הם מפרשים מחדש כרצונם. אם הרבנים היו מאמינים שהמצוות הן אלוהיות ושהמילים שהועברו אלינו כמושלמות – מדוע הם קוראים לבוא המשיח? אבל הם לא מאמינים שהמצוות הן ניסים – הם דורשים שהניסים יתרחשו לעיניהם. עם זאת, אלוהים נוטה לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. ניתן להסביר כל נס. יש אנשים שמסוגלים להסביר באופן משכנע כיצד הים האדום נחצה. עצם העובדה שהיהודים שרדו את השואה נקשרת למזל, וניצחונותיה של ישראל על הצבאות הערבים האדירים לעליונות הטקטית של ישראל.
מאיר כהנא התאים לפרופיל המשיח הכי קרוב שאפשר: גאון, מנהיג כריזמטי, איש דת ומלחמה, אדם שידע סבל, הושפל, נדון למוות על די המנהיגים היהודים ורצח בידי ערבי אדומי. הרבנים התלמודיים קוראים לרומאים אדומים גם כן. אם המשיח יגיע ויוכר כמשיח, האם היהודים יכירו בו? מקרה שכזו אינו תיאורטי כלל. חב”דניקים רבים טוענים שהרבי מילובביץ’ הוא המשיח. בניגוד לאיסור המפורשים האוסרים על הצבת כל תמונה, הם מציבים את תמונת הרבי בבתים ובמשרדים, ומעריצים אותו. הם נאספים בקברו ומבקשים את ברכתו ואת התערבותו. אך החב”דניקים מתעלמים מהאיסור הגורף של הרבי כנגד מסירת שטחים בארץ ישראל. אולי הם רואים ברבי מנהיג רוחני, שלא ראוי לייעץ בעניינים ארציים? אך זה לא המצב. היהודים עודדו את שרון, נתניהו ופוליטיקאים אחרים כשביקרו את הרבי. שרון ספציפית ביקש את עזרתו של הרבי כנגד תוכניתו של שמיר לקיים בחירות בפלסטין. החב”דניקים, שעל פניו נראים כמוכנים למות ולא לוותר על אמונתם, פחדו להלחם בממשלה הסוררת כנגד השמדת גוש קטיף.
מנהיגי חב”ד גינו ברעשנות את הקהילה בכפר חב”ד שהצביעה עבור ברוך מרזל ותוכניתו לשמור על הארץ השייכת ליהודים ולגרש את האוייבים הערבים. המנהיגים יודעים שהם עובדים בניגוד להנחיותיו של הרבי ולכן המציאו את הטענה החלושה הבאה: אסור לחב”דניקים להצביע למרזל כיוון שהוא לא יעבור את אחוז החסימה וקולותיהם ילכו לאיבוד. כאילו שאותם קולות לא ילכו לאיבוד על ש”ס או על כל מפלגה כאילו-דתית אחרת המחויבת לשיתוף פעולה עם הממשלה – בתמורה לכסף וקידום. מנהיגי חב”ד יכלו לעזור לברוך מרזל לעבור את אחוז החסימה ובמקום זאת נלחמו נגדו.
הדת היהודית נוגעת למעשים. אין כל פער בין דברים ארציים ורוחניים. אכן, דת הקוראת לטוהר מעשי היא קשה. יהודים דתיים המציאו חיים מקבילים.
היהדות נותרת עבורם כדת של מעשים - אבל מעשים חסרי משמעות, טקסים שאינם קשורים לחיים האמיתיים. הם קורעים נייר טואלט לפני שבת ומקיים טקסים אבסורדיים בלי כל בסיס בתורה – אך הוציאו את האל מכל מה שקשור לעניינים המעשיים.
ביהדות, אפילו הארץ בה אנו חיים שייכת לאל, שום דבר לא שייך לממשלה הישראלית.