תפילות מרובות הביאו את היהודים האורתודוקסים להשליך יהבם באל במקום לפעול בעצמם. הם פונים לאלוהים מאות פעמים ביום, ובכך הם מקבלים את השפעתו הישירה על אירועים שיגרתיים עד לכדי פניה לפוליטיקה. זהו דטרמיניזם פרימיטיבי. חז”ל לימדו שאלוהם יצר את חוקי הטבע והניח לעולם להתפתח על פי חוקם אלו. הוא אפילו התכוון לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. האל העניק לבני האדם ידיים, רגלים, מוח, ואת הרצון החופשי כך שיוכלו לפעול בעצמם במקום שיציקו לו כל הזמן. רבי עקיבא לא חיכה למשיח אלא הכריז על המשיח. הרמב”ם היה ברור באומרו שהמשיח יהיה מנהיג בן אנוש שייטול על עצמו את המשימה לבנות את בית המקדש. היהודים המודרניים מתפללים בביישנות ומבקשים את המשיח בעוד שהם מנדים כל משיח פוטנציאלי - החל מז’בוטינסקי ועד כהנא.
אין פלא שתפילותיהם נענות בשלילה. רבי אליעזר צדק כשהעיר שכאשר האדם הופך את תפילתו לדבר שבשגרה, מאבדת את ערך ההפצרה שהיא טומנת בחובה. מלמול מהיר של אותן התפלות יום אחרי לא מותר כל סיכוי ליחסים עם האל. התורה הגבילה בחוכמתה לרגלים ולמועדים מסוימים והיא אינה דורשת תפילות ממי שאינו משמש בתפקיד כהונה. מטרת היהדות היא לחיות את החיים ולא להתפלל עבורם.
המנהיגים החרדים מסיגים באופן מודע את קהילותיהם מהעולם שם לא יוכלו אותם מנהיגים להתחרות בעמיתיהם. החרדים הופכים את סיפורי שמירת הדת בשואה תוך התמודדות עם המוות לסיפורים פופולאריים ואהודים – ולא את הסיפורים אודות ההתנגדות האורתודוקסית בגטו וורשה.
פוליטיקאים הם מושחתים בהכרח: הדרך לפסגה רצופה הבטחות וויתורים. עידן השחקנים הבודדים המהוללים תם עם יצחק שמיר. הפוליטיקאים מתאימים עצמם למכנה המשותף הנמוך ביותר בקרב מצביעיהם, והם חייבים להיות מקובלים על הפקידים הפוליטיים. כשהפוליטיקאים מגיעים לבסוף לשלוט במדינה, הם הופכים לרוע עצמו. ישנם שני סוגים של אנשים שיכולים לשנות את ישראל: מפקד בצה”ל מדרג הביניים שיערוך הפיכה, או רב אוטורטיבי ואנטי ממסדי שיקרא ליהודים להלחם במשתפי הפעולה השמאלנים.