ליהודים לעולם לא היה ניצחון משמעותי לאורך כל ההיסטוריה שלהם. ניצחונות צבאים היו כבגדר הישרדות, כמו בפעם שמרכבות פרעה טובעו בים האדום, כמו בפעם שהמקבים ערערו על ניסיונו של אנטיוכוס לחסל את היהדות או כמו ב-1967. היהודים שרדו באורח נס בעוד שאומות אחרות נעלמו מן העולם. לאומה היהודית אין כל הון – בזמננו, הנפט נמצא אצל המוסלמים ולא אצלנו. היהודים התדלדלו לכדי עוני בגבעות יהודה השוממות, ברומא שם עשו צחוק מאביונינו ובגטאות של מזרח אירופה. אלוהים לא צריך עוד שבט יהיר ובעל ניצחונות כמו הרומאים, או ממזרים עשירים וגאוותנים כערביי הנפט. היהודים לא קיבלו כל הבטחה שכללה כוח או עושר, אלא מעמד של עם סגולה. מלחמות היהודים אם כן, מסווגות לשלשה סוגים: הישרדות פיזית (במצרים ב-1446 לפנה”ס וב-1973 לספירה), הישרדות רוחנית תוך סיכון לקיום הפיזי (המקבים, בר כוכבא – שניהם כתגובה על הגבלות שנכפו על היהודים ועל זכום לקיים את דתם), ולבסוף, המלחמה המשיחית הסופית. כשהיהודים פנו מדרך היהדות הם הושמדו: יהודים מושחתים ומפולגים בשנת 70 לספירה, יהודים מתבוללים ב-117 לספירה, יהודים ששכחו את המושגים כבוד אנושי והרצון להלחם – במאה העשרים. ה”יהדות” הרפורמית” מכלה באופן רוחני רבבות יהודים מתבוללים. שוב ושוב, האומה מטוהרת וחוזרת למסלול. זה בערך כל מה שהובטח ליהודים.