המנטאליות הגלותית היהודית היא בדיה. יהודי הגלות היו חזקים ויהירים. הם ירקו בעוברם לפני כנסיות, סחרו בנתיבים מסוכנים, הלוו הלוואות ודרשו את החובות דרך בתי המשפט, קיימו בתי כנסת רבים, בתי ספר דתיים וספריות, ולעיתים קרובות נלחמו בגבורה בהמונים שביקשו לבצע בהם פוגרומים. היהודים הרוסים העניים מאוד נהנו מחייהם. בספרות המודרנית, כמו בזו של שלום עליכם, יש תיאור של קהילות בריאות ומאושרות.
המנטאליות הגלותית היא תוצר של הטמעה. הקהילות היהודיות נטשו את הבידוד המסורתי שלהן ונפתחו אל העולם החיצון. היהודים בלבלו שוויון עם דמיון, וניסו להפוך דומים לגויים וכשהבינו שזה בלתי אפשרי, נטשו את הזהות היהודית שלהם בתהליך – וכך הפכו לנואשים. המנהיגים היהודים חסרי האמונה המציאו את המטאליות היהודית כדי לטשטש את הסיבה האמיתית לכישלון המוסרי היהודי – ייאוש. המנהיגים המוטמעים רוצים להטמיע את היהודים כך שפשיטת הרגל המוסרית של המנהיגים לא תהיה נכרת. גינוי הייאוש משמעותו גינוי המנהיגות ומטרותיה.
היו יהודים נואשים, עייפים מוסרית שהלכו כצאן לטבח באוקראינה של המאה העשרים ובשואה, בעוד שאחרים תומכים במדיניות האובדנית של ישראל. בני אדם הם לא רק גופים, הם גם נשמות. הרעיון היהודי הוא נשמת האומה. כאשר הנשמה מושמדת. היהודים מאבדים את מקור כבודם העצמי, את סיבתם ורצונם לחיים. וכך נוצרת המטאליות הגלותית.