הביטוי “כי טוב” מסיים כל שלב בתהליך הבריאה. הכול טוב – בכלל זאת הרשע, גם הוא דבר שנוצר. הכול נובע מהטוב האלוהי. אז מדוע אנו נלחמים? מדוע לא לקבל את כוונותיהם הטובות של הערבים המתרבים בכדי לשלוט בארץ ישראל? התשובה היא שעבור היהודים, הטוב המושלם מצוי בתורה, ויש למחוץ כל התנגדות לה בשם הטוב. במישור המעשי, הטוב אינו משנה. פעולותינו כנגד הערבים הן רשע. אנשים רודפים אחרי האינטרסים של עצמם, שבנוגע לזכותה של ישראל, רק במקרה מתקשרים לטוב האלוהי של התורה. תיקנים אינם שמחים כאשר אנו מחוצים אותם. הם אינם מאיימים, אבל הן דוחים מבחינה אסטטית. כך, גם הערבים, סובלים שלא באשמתם. הם טובים, אך עדיין יש לפנותם מישראל לטובת היהודים.
היהדות אינה תומכת במעשה ציד כיוון שיש להרוג חיות רק לטובת אכילתן, תוך מתן כבוד לחייהן. בני האדם בתקופת האבן נהנו מהצייד כיוון שהוא סיפק להם מזון – אך הצייד המודרני הוא חסר היגיון. הנאה מרצח, אפילו רצח של חיה הוא לא אתי. אין כל שום דבר פסול בערבים. הם חיו את חייהם בגבעות אותן חרשו במשך דורות עד שהגיעו היהודים לארצם. באופן טבעי, הערבים נלחמו ביהודים – לא מתוך רגשות יהודופוביה אלא כמו אנשים נורמאליים שהתנגדו לכך שזרים יכבשו את מדינתם. חבל שהיהודים הם פחות נורמאליים מהערבים ושהם מקבלים את העובדה שהערבים מתרבים והופכים להיות רוב בישראל. על היהודים לגרש את הערבים ולהמיט עליהם סבל. זה מצער, אבל אין ברירה: אנחנו זקוקים לאוכל בכדי לקיים את גופנו, אנחנו גם זקוקים לריבונות בכדי לקיים את הגוף המשותף שלנו. אנו “צדים” את הערבים מבלי שהדבר יסב לנו הנאה אלא רק מכיוון שעלינו לחיות במדינה משלנו.
relatively-good-web.jpg